נחלת בנימין הוא הלב הפועם של הקולינריה ושל תרבות הבילוי התל-אביבית. לגמרי לא טריוויאלי שמזיגה כזו מצליחה לדור בכפיפה אחת, ולפיכך לא נדיר שהתמהיל שם כולל מקומות עם אגביות סתמית, נטולת יומרות לחלוטין, לצד כאלה שמנסים לספק משמעות.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
פרדיסו נחת בשטח עם הצהרת כוונות לכיוון המשמעותי של הסקאלה. על המטבח מופקדת דנה לי ברמן שהייתה חתומה על אוכל אמיתי ורציני בבר א וין ובגן השקמים. מהלך חדש שלה מעורר סקרנות וציפייה.
פרדיסו הוא בר יין ואוכל עם הטיה איטלקית שאמור לספק את הקלאסיקות המוכרות מארץ המגף, עם טוויסט. את השאר אמור לספק הרחוב הלוהט ביותר בישראל, שכל שולחנות הבר מופנים אליו וגם הטריבונות המפורסמות של המקום (הזכורות משפגאט), שעברו מתיחת פנים בסיסית.
לפנות ערב של אמצע השבוע, הקהל מגוון לחלוטין וכולל גם לא מעט עוברי אורח מזדמנים. מבט בתפריט חושף אגפי ראשונות קרות, סלטים, פסטה, מטוגנים ו"פיאטו קאלדי" - מנות חמות.
אין כמעט מנות שעוברות את רף מאה השקלים ועל פניו נראה שמדובר בתימחור מאופק. כשמגיע האוכל ומימדיו נחשפים, מתחילה להצטייר תמונה קצת אחרת. הכול קטן וכדי לאכול באמת צריך להזמין הרבה. הזמנו לא מעט, שילמנו לא מעט ולא באמת הרגשנו ארוחה.
סשימי דג ים (72 שקלים) וטרטר בקר (68) היו הראשונות להגיע.
הסשימי התבסס על אינטיאס והיו בו שמן עשבים, סלסה ירוקה וקרם פרש מעושן. הדג היה טרי וטוב אך מינונו קמצני משהו; התוספים סבירים ולא יותר. לא משהו שלקח את הדג למרחבי חיים חדשים. מנה בסדר, ללא הגנבת אמת.
הטרטר, על טוסט טאלג'יו עם זביונה-חרדל, לא היה רע אבל סבל מעודפי שמנוניות. למי שחשב שטוסט משמעו פרופורציית ברוסקטה, נספר שמדובר היה בשתי אצבעות לחם. בעצם מנת ביס וחצי לכל סועד. בהקשר זה, מדובר בתמחור שערורייתי ומופרך.
ויטלו טונאטו (68) ופטוצ'יני חמאת עגבניות (68) היו ההמשך.
הראשונה היא מנת דגל שאין שולחן בלעדיה באזור פיימונטה וטורינו. כשזה טעים, מדובר בהנאה צרופה שמחברת בשר עגל מבושל לכדי ורדרדות עם רוטב מבוסס טונה, מיונז, צלפים ועוד. כמו בשתי המנות שקדמו לה, מינוני העגל היו מזעריים. הוא היה יותר אפרפר ופחות ורוד והרוטב הימי היה מימי וסתמי. אם שתי המנות הקודמות עברו איכשהו את מבחן הטעם, הוויטלו היה כישלון חרוץ.
כישלון חרוץ לא פחות הסתמן במנת הפטוצ'יני. כל כך הרבה חמאה הייתה בחמאת העגבניות שקצת כמו במנת טרטר הבקר, הטעמים נבלעו לשמנוניות. בעגבניות השרי הצלויות הייתה חסרה מידה של שריפה, המליחות הייתה מוגזמת וכל המערך קרן גסות טעמים די מבאסת. וכן, כמובן שגם זו הייתה מנה קטנה מדי.
מאגף החמות הגיע נתח פלאנק (125) עם תפוחי אדמה קריספיים בחמאת שום ופטרוזיליה. הנתח היה קטן, הבשר לא טוב מספיק, הטוגנים שמנוניים מדי וכל העסק ביאס.
לאור התנהלות הדברים עד כה כבר לא הופתענו שגם טארט המשמש עם קרם שקדים (43) לא היה טוב בלשון המעטה. נוכחות המשמשים בתוכו הייתה מינימלית, המרקם לא היה נכון, המתיקות הייתה רבה מדי.
את הארוחה ליווינו בכוס ורמנטינו של יקב סן מרזנו (42) ובקוקטייל מזקל קקאו נגרוני (54). זה המקום למילה טובה בכל זאת. תפריט היין והאלכוהול עליו חתום זיו אדלשטיין חביב, מתומחר בשפיות ובלא נפיחות יתרה. הקוקטייל שלי, מבוסס מזקל מעושן ו-ורמוט קוקי דה טורינו, לצד ביטר קקאו, היה עשוי מדויק וטוב.
האוכל בפרדיסו גובל במביש. אם בגן השקמים הצליחה ברמן ליצור תפריט כייפי שנשען על אדני הבנה והעמקה, כאן הוא מרגיש כמו חיפוף גדול ומצער. יותר משזה מקום שחושף את יכולותיה הקולינריות, הוא מרגיש כמו מסעדת טיקטוק. האוכל משקף פרשנות שטחית, בלתי יצירתית בעליל שלרוב גם מבוצעת לא טוב לקלאסיקות איטלקיות.
433 השקלים שהשארנו על האוכל לפני שתייה (595 כולל שני דרינקים, שני מים ואספרסו) הם המון כסף בשביל מה שקיבלנו. המנות היו כה קטנות שאין דרך לכנות את החוויה כארוחה.
חזרנו הביתה רעבים ומתוסכלים מעוד ערב של רישול קולינרי גורף. פרדיסו נראה כמו מקום שרוכב על ההייפ הגדול של נחלת בנימין כדי לעשות מכה, לגבות מקסימום ולתת מינימום. יש בנחלה מספיק מקומות מגניבים דיים וטובים הרבה יותר שערכי התמורה לכסף בהם מוצלחים שבעתיים. זו לא תחנה שברמן תהיה גאה לצרף לרזומה המצטבר שלה.
פרדיסו, נחלת בנימין 43, תל אביב, 077-3034133