ממרומי היציע של פרדיסו, לא נותר לך אלא להשתומם. המושבים גבוהים, ומתחזקים זווית חדה וישירה לעבר נחלת בנימין, כך שגם אם שמת את המסך האישי שלך הפוך על השולחן, אתה זוכה במקום במסך מסוג אחר, ענקי, וכזה שמשדר דוקו אנתרופולגי בנשיונל ג'יאוגרפיק ושיחזור היסטורי של קרבות הגלדיאטורים בקולוסיאום. באותו סרט, הסרט שלנו.
ברבור נחתה ברחוב הסואן של ת"א. הציפורים שלה ממשיכות לרחף
אויסטר קלאב בפינה אחת, נואמה בפינה השנייה, וכל נחלת בנימין באמצע
הרחוב הכי מטורף בתל אביב, ובהכרח גם בישראל, איננו מרפה ולעולם לא באמת מנותק מהמקום. על עמדת המארחות צובאים כל העת אנשים מן השורה שלא הגיעו במיוחד, ומחפשים איפה לשבת. זאת סצינה מדהימה בהתחשב בהתרחשות ההזמנות הקשוחה של העיר, והיא מזכירה ימים שמחים, אולי שמחים מדי, על הטיילת של טבריה. רק חסר שיעמדו מנהלים וישדלו אותך להיכנס כשהם אוחזים בתפריטים עם תמונות. אל תתפסו אותי במילה, אבל נדמה לי שגם כאלה יש פה.
בשיאה, עומדת חבורה ובודקת בו-זמנית שלושה מקומות שונים, רק כדי להכריע לבסוף לטובת אחד מהם רק כי יש בו, וזה ציטוט מדויק, "יין ומגש גבינות". המארחות, המומות למדי ועדיין אדיבות לגמרי, מסתכלות על כל הסיפור הזה בעיניים פעורות של יוצרות שהתהפכו. כאן, הן עומדות לבחירה. לא ההיפך.
ממרומי היציע של פרדיסו, לא נותר לך אלא להשתומם. על מה שהולך מחוצה לו, ובעיקר על מה שקורה בתוכו. החלק הראשון מותיר אותך מעט מעורער, ובוודאי מהורהר. החלק השני, שהוא גם החלק החשוב, משאיר אצלך רצון אדיר של עוד.
לא נותר אלא להשתומם, ולהתנפל. פרדיסו
בר האוכל החדש לקח את המאפיינים האדריכליים של בר השפגאט המיתולוגי למדי, וגלש עליהם במיומנות. זה לא עוד מקום של לשבור קירות ולצבוע קצת ולהשאיר קיר אחד חשוף וקיר אחר של בטון מוחלק. כאן, כשאומרים "מאפיינים" מחברים ישר "קיצוניים", וכשמדברים על "אדריכלות", לוקחים לפני זה לפחות שתי טבליות של אלקה זלצר, ומנה אחת של בטאהיסטין, נגד סחרחורת.
זה אותו יציע, קודם כל, ואותן מדרגות שחוסכות לכל צוות המלצרים תשלום חודשי על שיעורי HIIT (וגם לפחות סשן שבועי קבוע של אימון מנטלי), אבל גם הרבה מעבר לו, ומעבר להן. החלל גבוה מאוד, אבל קטן וצר יחסית, עם שירותים מלמעלה ותשתיות מלמטה והמון עמודים שתקועים באמצע וכל דבר אחר באיזושהי זווית לעולם, וזווית למדרכה, וזווית לרחוב ההוא.
עם כזאת נקודת פתיחה, מה שעשו פה דרור וטל שר (ממשרד Sight Specific) הוא לא פחות ממופלא. בר קטן וכמעט נחבא, פינות שהעזו להצליח להיות אינטימיות ושולחנות קהילתיים יותר, מטבח שעומד בלב העניינים ואיזושהי מעטפת תבונית, בטח ביחס לסביבתה. המקום הזה, באמת כשורה תחתונה, לא היה אמור להיות מה שהוא. והנה, הוא יותר מזה אפילו.
משם, זה המופע של דנה-לי ברמן. אומר בזהירות שאין לי מושג איך היא התגלגלה לכאן, וגם אחרי שהיא מסבירה בחיוך אני נותר עם מלא שאלות וסקרן לדעת מה היא מרגישה כשהעיניים מתרוממות מהלהבה וצופות במה שהולך בחוץ, אבל החקירה הזאת היא מאוד בקושי ענייני, ותוצאותיה לא משנות את השורה התחתונה. היא כאן, ולכן גם אתם צריכים להיות כאן.
והכאן הזה הוא קונטרסט למדרחוב הקאו-סאני. לא דוחה אותו ולא מתעלם ממנו ובוודאי לא מתנשא עליו, אבל בהחלט שונה. איטלקי וקליל, גמיש ומודולרי, מואר בדיוק עד לרמת הלומן הסקסית, עם רוח של מפרץ פתוח ואוויר מלוח שאחריו אתה שוב רעב.
ואיזה טוב זה להיות כאן שוב רעב.
התפריט קטן, גם באפשרויותיו וגם במידות המנות שלו. לזכותו ייאמר שהמחירים יחסית פרופורציונליים לכמויות הללו, וכך האלגוריתם משכלל אותך להזמין הכול, או כמעט הכול.
זה מתחיל בפוקאצ'ה כמובן, עם בלסמי והלהיט המנדטורי שהוא חמאה מוקצפת, ראשונות כמו קרפצ'יו ירק וטרטר בקר על טוסט טלג'יו עם זביונה חרדל (68 שקלים), סשימי דג ים עם סלסה ירוקה וקרם פרש מעושן, ויטאלו טונאטו בשרני (66 שקלים) וברוסקטת ריקוטה (46 שקלים) שהיא מופת של "משהו טוב על לחם טוב ולא צריך יותר".
אלו משתדכות באופן טבעי לרביעיית סלטים (52-62 שקלים) - זוקיני נא עם רוקט, עגבניות וסטרצ'טלה, "פנצנלה רומאנה" וקיסר שמתרומם מפיהוקיו עם קראמבל בייקון - ולסיבוב פתיחה אלכוהולי מסקרן מאוד מהבר, ובו מרגריטה עם סירופ גבינה כחולה, למשל, ונגרוני ששואף להתקרב קצת למרטיני, ומכניס לעצמו זיתים.
אלה, בכל קנה מידה, יספיקו כדי לסגור ערב מוצלח או אפריטיבו מיוחד. בהינתן שאף אחד מאיתנו לא תמים עד כדי כך ולא קרוב להיות משוגע, ברור שממשיכים.
ארבע מנות פסטה (65-74 שקלים) הן ההמשך הזה, נשענות על קלאסיקות מוכרות ועושות תנועת ריקוד אחת לפחות ממקומן על הכתפיים הרחבות האלה. לא ממציאות מחדש ולא מתחכמות, רק יודעות מה עובד טוב, ומה יעבוד אפילו יותר טוב. קרבונרה כמו שצריך, עם גוואנצ'לה. ליונוה עם צמד המילים הפרובוקטיבי "פאן גרטטו", טורטליני גבינות עם חמאה ומרווה, וגם ספגטי "אסאססינה" אדומה ופריכה.
מתחת, ממתינות עוד שתי "עיקריות" בדמות סלט תמנון וסינטה צלויה, ומחכה עוד טריו מטוגנים (45-52 שקלים) שאין שולחן שלם, או שלם עם עצמו לפחות, בלעדיהם. זוקיני בטמפורה, ארנצ'יני ששואב השראה ממנות א לה וודקה ופיסות לזניה שמנמנות עם תבשיל ירוקים וגבינת טלג'יו. כן, לזניה מטוגנת. אין ספק שהרווחנו את הגעתה לחיינו ביושר.
לסיום, מתנהל דיאלוג על גבול המצלמה הנסתרת עם אנשי הצוות שמשום מה מספרים לך על קיומם של קינוחי פנקוטה ריוויון וטארט שוקולד מריר עם קרם קרמל מלוח. זה חמוד מצדם, והקינוחים באמת מצוינים, אבל אם הגעתם עד כאן, אתם יודעים שפרדיסו בנתה מגירת טירמיסו בילט-אין במטבח שלה, ויותר מזה אין צורך להוסיף.
ימים ספורים לאחר הפתיחה הרשמית, גם הצוות של פרדיסו לא מעכל עדיין מה קורה פה, ולא מצליח לפענח עד הסוף את אופיו של הרחוב ואת טירופו של המדרחוב. אחרי חצות, הם מספרים, יכולים פתאום להגיע פנימה בבת-אחת עשרות אנשים, ולמלא מחדש את החלל, לסבב נוסף שאין לו אפילו כינוי רשמי בלקסיקון המסעדנות הנפוץ של תל אביב. יש בשורות קשות מאלה, כמובן, אבל הכאוס הכללי הזה איננו באג, אלא הפיצ'ר של הנחלה.
ובתוך המהומה הכללית, קצת שקט. לא במובן המילולי לחלוטין של המילה - בכל זאת שמח פה, ויש דיבורים עקשניים על די ג'יי - אבל בוודאי במובן החשוב יותר שלה, במובן החושב. פה הבינג' צועק עליך מבחוץ, אבל נעצר מבפנים. האוכל, בהתאם, הוא לחבורות ולזוגות, של כולם ושל כל אחד. הצלחות מחייכות לחיים, והחיים מחכים לחידושם. ממרומי היציע, לא נותר אלא להשתומם, ולהיסחף.
פרדיסו, נחלת בנימין 43, תל אביב, 077-3034133