למרות שהוא קיים שישים שנה בקירוב, גן יעקב בתל אביב נתפס כפנינה סודית ונסתרת. תכנן אותו אי אז האדריכל הנודע יעקב רכטר, שתכנן את כל פרויקט היכל התרבות. כל מי שנולד וגדל במרכז תל אביב משנות השישים ועד היום אוחז בוודאי בתמונה משם מימי ינקותו. ובכל זאת, תחת שני עצי הענק והירוק השליו כל כך מתקיים מעין מיקרו-אקלים אמיתי שאיכשהו - ממש לא ברור איך, אבל בכל זאת - הצליח להישמר ככזה.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בליבו של הגן פעל בעבר בית הקפה לאב איט, שתפקד שנים כמקום מפלט שקט ליודעי דבר. הקורונה הכריעה אותו והוא נסגר. לפינה האסטרטגית הזו, שהרגישה משך רוב התקופה הזו כסוג של בזבוז משווע, נכנסה קבוצת We Like You Too, עם גן השקמים. זו הקבוצה שהפעילה בעבר את בר א וין, דא דא וקפה נורדוי והיום חתומה על נורדיניו, וספר ופרא. דנה לי ברמן, שהייתה השפית התפעולית של דא דא דא ובר א וין, היא השפית של המקום החדש. האסוציאציה לתל אביב של אותם הימים, מהשיר הנוסטלגי היפה ההוא, מתבקשת ומשווה לו ממד של חיבור לעברו.
גן השקמים לא בדיוק עונה להגדרה הקלאסית של בר יין, בעיקר כי התפריט כולל די מעט יינות. כרגע לפחות לא מייצרים בו קוקטיילים של ממש, רק מהילות בסיס מז'אנר ג'ין וטוניק או קמפרי תפוזים. תפריט האוכל מושתת על קטנות ובינוניות וכן מרפרר לעולמות האוכל של ברי היין בני זמננו. לכאן באים לשבת לנשנש, על יין, שתמחורו המאופק במיוחד מקל על הזמנת בקבוק ללא נקיפות מצפון או נקבים גדולים מדי בכיס.
מטבח פתוח מוקם בתוך החלל הפנימי הלא גדול ומקומות הישיבה משתרעים על ארבעה ספוטים - בחלל הפנימי, על המדרכה בשדרות תרס"ט, במבואת המסעדה מתוך הגן וגם על המדרגות המובילות למבואה מקומות המרפסת של הגן. אין הזמנת מקומות אז כדאי להגיע עם מידה של סבלנות, בוודאי אם מדובר בערבי רביעי וחמישי. במפלס המדרגות אפשר להמתין בישיבה על כוס או בקבוק יין. גן השקמים בנו לצורך העניין שמפיניירה הנתונה במעין מגש עץ, שיכול להתלבש על המדרגה.
איכשהו, באופן כמעט מפתיע במונחי תל אביב, נדמה שהמיקרו אקלים שאליו התייחסתי בפסקה הראשונה מצליח להתקיים בגן השקמים גם כשהוא מאכלס לא מעט אנשים, בכל זרועות התמנון שלו. שקט, נינוח, נעים ובהחלט קסום שם, עוד לפני שהשתייה והאוכל מגיעים. הייחוד של גן יעקב מצליח להיות נוכח במקום.
התפריט קטן וממלא דף אחד בלבד. ממבט מרפרף בו הוא נראה כמו עוד תפריט תל אביבי בו פוגשים כולם חדשות לבקרים, כשמביטים בו בקצת יותר עיון מתגלה אוכל ששורשיו בקלאסיקות אירופאיות עם ממד נוסף. כשמגיע האוכל מתברר בהדרגה שאכן סוף סוף הגענו למקום שלא מיישר קו עם הבנאליה התל אביבית הגנרית הרגילה.
התחלנו עם שתי ראשונות קרות - מרק מלפפונים (52 שקלים), ועגבניות ירוקות (52), לצד לחמים (26). המרק הקר, מבוסס מלפפונים טחונים עם קרוטונים, שמן צ'ילי, עירית, שמיר וקצת קרם פרש היה חביב. טעמי המלפפון נכחו בו והודגשו בו במדויק והתוספים ישבו במקום. זה פתיח מרענן, קיצי וחמוד.
בראשונה האחרת היו עגבניות ירוקות פרוסות דקיק ועליהן גאודה עזים מיושנת, פיסטוקים ושאלוט. נחמד, לא בנאלי אם כי עם פחות חן ואופי ממנת המלפפונים. הלחמים, בצירוף חמאה מלוחה, היו טובים.
המשכנו לפלאן פרמזן (57) על תקן מנת ביניים. זו מנה שנראית קצת כמו עוגת גבינה ובפועל היא מעין מוס שטעמי הבסיס שלו מבוססי פרמזן. עליו מגיעה ריבת ענבים, שמן זית ופלפל שחור ומעל מין קרקר דק. גם זו מנה חמודה ביותר, כייפית, לא ממציאת גלגל אבל גם לא שגרתית.
משם, עברנו לתמנון קריספי (86) וטיירין פסטה (76). התמנון רוכך היטב, נצרב היטב, נעטף בטעמי הדרים פיקנטיים והגיע לצד איולי בוניטו וסלט שומר וטרגון. עוד מנה חמודה, שלכאורה עושה את אותו דבר אבל בכל זאת מצליחה להיות קצת אחרת. מנת הפסטה בייצור ביתי הייתה עם אלי אוליו צ'ימה די ראפה (עלי לפת), פירורי לחם מתובלים, גבינת ריקוטה ביתית, שום וצי'לי. טעמי החריף, הקריספי והירוק רוככו על ידי הגבינה הטובה וחברו למנת פסטה סימפטית מאוד.
ארבעה קינוחים יש בגן השקמים. דגמנו שניים מהם: עוגת תפוז מאודה (40) וגרניטה פיסטוק (32). עוגת התפוז הצליחה לשמור על מרקם אוורירי, מידה נחמדת של עסיסיות הדרית ומתיקות מתונה, על אף השילוב עם קרם אנגלייז מתוק מטבעו.
הגרניטה הייתה יציאה לא שגרתית לכל דבר ועניין. היא התבססה על פיסטוק ומים בלבד, ללא כל חלב או שמנת, הייתה דחוסה מאוד, פיסטוקית מאוד, מעט מלוחה. להבדיל מגרניטה של ממש, הנוטה להיות מבוססת קרח וקלילה, כאן עיקר הבסיס היה פיסטוק. זה קינוח עשיר וכבד למדי. למרות שהוא מוצלח מאוד מסוגו, נראה שלא נכון להזמין אותו לבדו. מפאת כובדה המסוים ומליחותה, זו מנה של כמה כפיות בלבד לסועד, לצד קינוח נוסף.
עיניכם הרואות, לא נתקלנו בגן השקמים באוכל עם וואו פקטור משמעותי. לא מדובר באוכל שמנסה להדהים את החיך או להלך עליו קסם יוצא דופן. מצד שני, רובן המכריע של המנות היו כייפיות וניחנו בבירור באקס פקטור ברור של אופי, ייחוד ובידול.
תל אביב של העת האחרונה הופכת, כך משתקף מהמקומות החדשים שנפתחו בו, לעיר שהאוכל עצמו לא מאוד משנה בה. במקומו, מתמקדים באווירה, בהצטיירות. המטבחים עצמם הולכים ומיישרים קו עם גנריות. הסביצ'ה, הטרטר, הפסטה, נתח הקצבים; כולם יחד וכל אחד לחוד, שייכים לז'אנר הלא משמח של "טעמת אחד, טעמת את כולם".
אלו מטבחים של שפים ומסעדנים שמתנהלים על בסיס קונספט "בסך הכול רציתי להגיע הביתה בשלום". משהו מזה תמיד נכח גם בעבר, אבל חצי השנה האחרונה, על האימה והמיתון הכלכלי המאפיינים אותה, מדגישים זאת ביתר שאת. אי אפשר לבוא בטענות למסעדנים שעסוקים בהישרדות בתקופה כזו, אפשר להתבאס על זה ולקוות לכך שהשקט והאיזון יחזרו לחיינו ועימם היכולת לצאת, קצת לפחות, מהקופסה.
בהקשר זה, גן השקמים הוא מקום שלצד המיקרו-אקלים שמספקת האווירה מתקיים בו גם מיקרו-אקלים קולינרי. אולי לאף מנה אין וואו פקטור אבל הן מתנהגות כיצירות מקור שמספרת סיפור. זה לא סיפור גדול, לא אנה קרנינה של הקולינריה התל אביבית העכשווית; יותר סיפור קטן. קטן אבל סימפטי. ככזה, גן השקמים היא תוספת מרעננת ביותר לנוף.
על בסיס המנות שאכלנו - חמש במספר בתוספת לחם ושני קינוחים - ולפני שתייה ושירות, השארנו 428 שקלים. סכום יותר מסביר שמייצג תמורה נאה לכסף. אפשר לנחש שרוב המבלים במקום יאכלו פחות וישתו. שתי כוסות יין לבן בסיסי וחביב הוסיפו 64 שקלים בלבד למחיר הסופי. לא זוכר מתי נתקלתי בכוס יין ב-32 שקלים. יש בקבוקי יין ב-120, 135, 155 ו-160 שקלים, רובם ראויים לגמרי. זה אומר שקברניטי המקום עושים את מיטבם ליצור הגינות בסיסית. אם מצרפים את כל הגורמים הללו לקסם הבסיסי של התפאורה, מתקבל מקום שצריך לקוות שיצליח. סיכוייו לכך טובים.
נכון לכרגע, אין הזמנת מקומות בגן השקמים, מה שהופך אותו למקום בעיקר לתל אביבים ממרכז העיר, וקצת חבל שכך. לא בטוח שתגיעו במיוחד מחוץ לעיר למקום שייתכן שתצטרכו לחכות בו חצי שעה או יותר כדי להתיישב. אמנם יש מספיק מקומות, בתל אביב ומחוצה לה, שפועלים כך, אבל יש גם מספיק מקומות, עם אופי כזה בדיוק, שהשקיעו במערכת הזמנת שולחנות, שבכוחה להכניס קצת שקט ושפיות לקראת הגעה למקום, מבלי לפגוע בבאזז.
זה בסדר להגביל את הישיבה בגן השקמים לשעה וחצי לכל היותר. זה מקום קליל שלא נתקעים בו שעות ולא עורכים בו, ברוח השיר ההוא מפעם, "ישיבות, מתחת שקמים אז בצל". אפשר לרדת על בקבוק יין לבן, לנשנש שתיים-שלוש מנות עם קפה, ולהמשיך הלאה.
כן, אחזור, בתקווה לא להשתהות הרבה מדי זמן בהמתנה לישיבה או בתקווה שתהיה שם מערכת מקוונת להזמנת מקומות. מותק של מקום.
גן השקמים, תרס"ט 4, תל אביב