קחי אותי מכאן

יעל סיימה את המשמרת שלה במועדון הקלפים של נסים בשעה אחת בלילה. באחת ועשרה כבר היינו בוויינשטוק. זה היה יום ראשון בשבוע, ולא פחות משלושה אנשים עמדו בכניסה (כנראה דורמן, מאבטח וסלקטורית משועממים). חלפנו על פניהם ונכנסנו לחלל החשוך, הקר והמעוצב, שנפתח לא כל כך מזמן על חורבותיו המעוצבות לא פחות של הסקוט אברפורד. "איזה כיף שלא עושים פה סלקציה", אמרה יעל. ובאמת, איזה כיף זה היה: כמה זוגות עיניים ננעצו בה במבט שטוף זימה. שאר הלקוחות היו בעיקר מין ידידות של הצוות - בלונדיניות במחשופים, שכירסמו את פיצת הבית יחדיו. מוזיקה ישראלית (יש לציין שיעל נהנתה מכל תו) נשמעה ברקע בקולי קולות תחת ידיו של תקליטן לובש חולצת "זהו זה!", ובעל המקום, יואב שוורד (דוגמן? מאהב? מסעדן? אלוהים יודע. במקרה הזה לפחות - סוג של רהיט), נשען על הקיר באלגנטיות, מוקף יפהפיות. בהינו בו דקה ארוכה. "לא הזדיינתי מאז פסח", פלטה פתאום יעל.

היא הסיטה את מבטה לכיוון אזור הספות, שהיו ריקות, אבל התעקשתי שנשב על הבר הגדול והמלבני במרכז החלל. "מה עם כל המבוגרים האלה שעוגבים עלייך?", גיששתי. היא גיחכה. זקנים חרמנים יש לה כמו מים במועדון קלפים, והיא מעולם לא סבלה מתסביכים אדיפליים. "אז אולי תעשי ג'סטה ליואב?", הצעתי, הפעם קצת יותר ברצינות. "הוא לא הטעם שלי", היא פסקה, "אני רוצה להתחתן, את יודעת. בית, גינה, ילדים ואוטו".

הזמנתי מוחיטו מהברמן האדיב-בעיקר-כשלא-צריכים-אותו. ההזמנה (בצעקות) ארכה יותר מעשר דקות בגלל הווליום המטורף (הבר מתחשב מאוד בלוחמים שאיבדו לפחות אוזן אחת במלחמת לבנון השנייה). יעל, כהרגלה, התלבטה קשות, והברמן האדיב-בעיקר-כשלא-צריכים-אותו התיישב על הבר בשרמנטיות כדי להסביר לה על אודות המשקאות המובחרים שביכולתו לרקוח לה. שאר הברמנים תיפקדו כצוות הווי ובידור באירועי גיל הזהב והרקידו במחיאות כפיים ונענועי אגן את הרובצים התשושים מסביב לבר. מובן שלא היתה שם מספיק תעסוקה לשלושה כאלה, לכן הוחלפו מפיות בקצב מסחרר של פעמיים בחצי דקה, בעיקר כשלא היו צריכים אותן.

יעל קיבלה את קוקטייל הבית: נוזל ירקרק וסמיך (משהו עם ליקר מלון). הוא היה מריר וטוב (אם כי לא שווה 45 ש"ח), אבל יעל התאכזבה. אלוהים כאילו הקשיב לה (גם כן, בעיקר כשלא צריכים אותו), ומתוך החשיכה עלו לפתע שתי בנות על הבר. אחת דמתה מאוד לרוחמה אברהם בימי הבלונד הזוהרים, והשנייה כאילו יצאה מתוכנית התחקירים של דנה וייס. הן התחילו לנענע ולטלטל את עצמן בפרץ של תשוקה לאורכו ולרוחבו של הבר. ישבנה של רוחמה נע במעגלים צמודים לפרצופה של יעל, וציפורני רגליה, מצופות לק אדום, הקיפו את המשקה הירקרק. יצר הקונדסות של יעל עלה על גדותיו, היא לא יכלה עוד להתאפק וקירבה את הכוס העדינה לאט לאט לפלטפורמות האכזריות. רוחמה, בטמטום החושים של התפתלויותיה המגרות, כמעט הפילה את הכוס, והנוזל הבוצי התיז לכל עבר. "תחליף לי", ציוותה יעל על הברמן האדיב-בעיקר-כשלא-צריכים-אותו, ולי היא אמרה, "תראי מה זה: לא רק שאין פה בחורים שווים, גם הבנות מוציאות לך את החשק להיות אשה. בואי נזוז, אולי עוד נספיק לתפוס אצל נסים קפה שחור".

עיצוב: ארבעה וחצי כוכבים
גישה: "תחייכו, חוצפנים"
סקס אפיל: אולמי קסנדו בחגיגות חמישים לדוד קלמו
מצב רוח: צוהל מצד הבר והרקדניות (כנראה מושתלות של ההפקה), מותש מצד הקהל
חומר אנושי: רוחמות אברהם ומרכז הליכוד
פלייליסט: ישראלי
חצי גולדסטאר: מוחיטו - 36 ש"ח; קוקטייל ויינשטוק - 45 ש"ח.
ליד הגולדסטאר: נגמרו "החמוצים של סבתה רג'ינה", יש כרסומים בתשלום מהתפריט
טיפ: מומלץ לעשן הרבה בבית קודם ולהביא תיירים מחו"ל
שורה תחתונה: בשביל האקזוטיקה