פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אסקפיזם בסוהו התל אביבי

      צבי גילת יצא לחפש מפלט מהמטרופולין הסוער בסרגוס, ביסטרו צרפתי באזור המסגר. המצליחנים הזחוחים שישבו לצדו לא מנעו ממנו להתענג על פירה נימוח וסלט פנזנלה פשוט ומדויק

      הא, אירופה. היפה, האנינה, הנהנתנית, יציבת המסורת. כמה היינו רוצים להיות חלק ממנה. ובינינו - מה בסך הכל צריך כדי להרגיש שאנחנו שם? האם לא די בכך שנסתכל בעיניים אחרות על התפאורה המהוהה שבה אנחנו מזיעים כדי לייצר את האשליה הנעימה הזו?

      ראו, למשל, את השקיקה המאומצת המשתקפת באתר הבית של סרגוס. המסעדה שלהם היא "ביסטרו צרפתי", המציע "מפלט מהמטרופולין הסוער", ויש בו "מטבח צרפתי קלאסי עם השפעות ים תיכוניות ואיטלקיות" והוא ממוקם "בלב הסוהו של תל אביב". זאת אומרת: רחוב המלאכה, סמטה קטנה בין דרך פתח תקווה והמסגר, סמוך למוסכים ומועדוני הליווי של שונצינו, ליד הסוכנות של UMI, שם נמצא "הסוהו של תל אביב". ושם מציעים לנו "בילוי מושחת של אוכל טוב ואלכוהול משובח".

      התשוקה לאסקפיזם לא תבלבל אותנו בעובדות. אז מה אם המצב בטטה, אם ראשינו עומדים בתור לחדרי החקירות, אם ההון כבר כבש מזמן את השלטון, אם כולם מדברים במין ודאות תמוהה, חסרת התרגשות, על "מלחמה באביב", כאילו מדובר בארץ אחרת? דווקא משום כך אנחנו זקוקים לקצת "אסקפיזם מהמטרופולין הסוער", שנרגיש שאנחנו שווים משהו.

      אכן, היה עמוס בסרגוס ביום חמישי בלילה. סביב שולחנות העץ (אר~דקו, מה אתם יודעים) אי~אפשר היה למצוא מקום, המארחת הלכה לבדוק אם ניתן למצוא לי מפלט על הבר, שאלה "אפשר לצופף אתכם?" בלי לחכות לתשובה, דחסה אותי לתוך חבורת רעשנים, שבעי רצון מעצמם עד מאוד, והציגה מיד את התפריטים. המקום פתוח 24 שעות ביממה, והתפריטים משתנים בו על פי השעות. הייתי מנוזל, שפעת משתרכת בעקבותי, מרק עוף היה עשוי להיות הפתרון היעיל לבעיותי, אבל לך תמצא מרק עוף ב"תפריט ערב~לילה" בסוהו של תל אביב. הזמנתי לי כוס ערק (חדד, 19 שקל, הוגש עם פרוסות לחם פריך, צלוחית זיתים ומטבל של שום אפוי בשמן זית, לרפד את המעי) והאזנתי להמולה סביבי. החבורה שלצדי התנפלה בחיבוקים נרגשים על א' (הם אמרו את שמו, אבל בואו נישאר באסקפיזם) כאילו לא נפרדו לפני שלוש שעות במשרד. א', כנראה הבוס, שיחק אותה חביב וידידותי, הגיע עם בת זוגו והציג אותה כמו שמציגים מכונית חדשה בסוכנות הרכב האמריקאי הסמוכה. הוא היה שבע רצון מעצמו בעליל ("אתה תדאג לשיווק", אמר בזחיחות לזה שישב לידו, "אני כבר אדאג לביזנס"). הביזנס כנראה הולך לא רע, כי א' אמר לברמנית, "תביאי קרפצ'ו, כרגיל, ואנחנו בינתיים נציץ בתפריט". הקרפצ'ו (פילה בקר) שלהם הגיע מהר, כרגיל, מונח מסוגנן בצלחת ענקית ומוזלף שמן זית (46 שקל), ובת זוגו של א' ניקרה בו בעיניים אטומות מבע בעוד הם סוקרים את הרכישה.

      הדבר הכי קרוב למרק עוף שיכולתי למצוא בתפריט היה קערית פירה תפוחי אדמה עם בצל מטוגן (14 שקל), ולצדה הזמנתי מנה של פנזנלה עם נקניקיות חריפות (38 שקל). זהו סלט המורכב מפיסות של פלפלים קלויים ומטוגנים, עם עגבניות, קרוטונים ונקניקיות כמובטח. המנה הגיעה מהר, הפלפלים היו עסיסיים, המנה טעימה ומפתיעה בפשטותה ובדיוקה. את נתחי הנקניקיות קצת הייתי צריך להתאמץ לחפש, אבל בסוף מצאתי כמה. המצליחן שמימיני הזמין בינתיים אוכף טלה (98 שקל) והבטיח לבת זוגו ש"האוכף כאן מעולה". הוא גם בחר בקבוק משובח מרשימת היינות שילווה את הארוחה, אבל מה שעשה לו את הערב היה הגילוי שהבקבוק אזל זמנית מהמלאי. הו, איזו חדוות הצלחה ראיתי שם. הוא עמד על כך שיקבל בקבוק מאותה קטגוריה, רק קצת יותר יקר, במחיר הבקבוק שהזמין לראשונה, כי "ככה מקובל". אכן, לא התווכחו איתו על המקובלות, והאיש, ששרף להערכתי 400 שקל מינימום על הארוחה הזוגית, שיחק אותה בגדול ברווח של כמעט 6 שקלים. ממש דפק את השיטה.

      אכלתי לאיטי את הפירה הנימוח. לא רציתי שייגמר. לא רציתי לברוח חזרה אל "המטרופולין הסוער". היה נעים להיות מצונן בין כל הבריאים. אבל בחוץ עדיין התגודדו רבים שהתאוו למקומי שעל הבר, והייתי מוכרח להתחשב בהם. הרי גם להם מגיעה קצת שחיתות.

      בקטנה

      תפאורה : ביסטרו צרפתי
      בר: פליז, אל תשכחו שהוא מצופה פליז
      סביב השולחן: מצליחנים מקומיים ומתחזים לכאלה
      שירות: זריז, עובד בלחץ, אבל מדויק
      חיוך: מקצועי ומתוח, בלתי מחיק
      שירותים: חלק מהאירוע
      חניה: בלילה, אם אחד הג'יפאים שעומדים על המדרכה יחתוך מוקדם הביתה. ביום אין סיכוי

      סרגוס. המלאכה 8. טל' 5615121. פתוח: כל השבוע 24 שעות.