פאב של פעם

הידעתם? רכיבה עם קטנוע על מדרכות אסורה ע"פ חוק במדינת ישראל. אני, כך מתברר, שכחתי מהחוק המוזר הזה השבוע, אך משטרת ישראל דאגה לתת לי תזכורת כואבת ומנוסחת בצורה עילגת על גבי קנס משטרתי. מהאמנזיה הזמנית הצלחתי להיפטר בזכות בחוריו המצוינים של המפכ"ל המתפטר. 250 ש"ח עלתה לי התזכורת הזו, ואני מבטיח להפסיק את נסיונות הדריסה של הולכי רגל תל-אביביים חפים מפשע.

כשאני על הקטנוע אני מרגיש כמו ילד על אופניים. יש משהו אינפנטילי ברכיבה על רכב דו-גלגלי, וכל מי שאומר אחרת משקר, או שיש לו אופנוע ממש ממש גדול. אני מרשה לעצמי לעשות דברים שלא לגילי כמו לשיר לעצמי כי אין רדיו, לתופף על הכידון ולהרגיש רוקר בועט במוסכמות כמו לפני 15 שנה.

את אותה הרגשה בדיוק קיבלתי ביום שני האחרון ב"סברנסקי", בר תל-אביבי קטן מאחורי בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. לימור חיכתה לי בפינה של הבר (אנחנו יושבים רק על הפינה, אם האמונה הטפלה נכונה כנראה לא נתחתן לעולם) עליו ישבו עוד עשרה חבר'ה שנראו לא תל-אביביים בעליל. התיישבתי ושמעתי משהו מוכר ונעים ברקע, המוסיקה. "יומו של העכבר", השיר הכי נוגע ללב של פורטיסחרוף, יצא מהרמקול שמעלינו. הפעם האחרונה ששמעתי את השיר הזה היתה לפני שנתיים, כשעשיתי סדר בערימת הדיסקים הלא מתחדשת שלי, ופתאום הוא מתנגן בבר תל-אביבי. זה היה רגע מכונן, שהבהיר לי שאת המקום הזה אני אוהב. ימי שני בסברנסקי, כך התברר לנו, מוקדשים לרוק אמיתי של פעם- דייויד בואי, פינק פלויד, דייר סטרייטס, דיפ פרפל ועוד- כולל כמה נגיעות מודרניות יותר כמו זקני צפת, הג'ירפות ועוד כמה להקות לועזיות שלא הכרתי אבל אהבתי. שירי גלגל"צ של אותן להקות לא תשמעו פה.

בכלל, נדמה לי שלקרוא לסברנסקי בר יהיה קצת מעליב. זה פאב לכל דבר, ממש כמו הפאבים שכל מי שנולד מחוץ לתל-אביב הקפיץ בהם טקילות והקיא בכיור שבשירותים. וזו מחמאה גדולה.

גם הברמנית ששירתה אותנו, אלינור, היא ברמנית כמו פעם. למרות גילה הצעיר, אפשר היה לדמיין אותה מוזגת לפני 20 שנה ליטר בירה מחוזקת, וודקה גולד עם תפוזים וחצי בקבוק גראנד 41 למשוררים שתויים מדי וחרמנים מדי. חייכנית, לא מתעלקת ונותנת הרגשה נעימה ורגועה. נפלנו על יום טוב: מוסיקת נעורים, 1+1 לבחורות על כל משקה, מבחר גדול של צ'ייסרים בעשרה ש"ח וחצי ליטר טובורג/קרלסברג ב- 15 ש"ח בלבד. יאמי.

לימור חזרה למקורות עם ג'ין טוניק (31 ש"ח), אני עם חצי טובורג בכוס גבוהה מדי וצ'ייסר טולמור דיו, הוויסקי האירי היחיד שבאמת טעים. שאר האנשים ישבו מול בירות וכוסות של וויסקי או וודקה תוך נענוע הראש לקצב המוסיקה. אף פחית רדבול או קוקטייל מצועצע לא נצפו באופק. כל נושא שיחה הופסק מיידית ע"י המשפט "יו, כמה זמן לא שמעתי את השיר הזה", המשיך בשתיקה של דקה כדי לשמוע אותו וחיוכי נוסטלגיה קישטו את הפנים בלי ששמנו לב.

הישיבה בסברנסקי החזירה אותי לגיל 16 הנאיבי. סיגריה ראשונה, בגרות בלשון והבעה, הבת זונה ההיא שריסקה לי את הלב, טייפ דאבל קאסט שההורים קנו בחו"ל והמרדנות ההכרחית אך חסרת התוכן. הפלשבאק המוזר בשילוב סיבוב שתייה שני עשו אותנו רעבים ושאלנו מה יש לאכול. אלינור התחילה לפרט את המנות, וכשאמרה את המילים "פסטלים" ו"צ'יפס" עלתה בנו תחושת אושר אותנטית ואנכרוניסטית כאחד. הזמנו מיד. סוף סוף אוכל ברים אמיתי במקום עוד קלמארי ושרימפס עייפים ומעייפים. הפסטלים (12 ש"ח) היו שמנוניים ורותחים, מהסוג שעושה כוויות על הלשון בביס הראשון, אבל לנו לא היה אכפת, באותו רגע זה היה טעים. עוד צ'ייסר טולמור נבלע לחיי הזמנים הנאיביים ומצע החסה מתחת לפסטלים נאכל גם הוא.

השירותים, מפלטם של שתייני הבירה, נמצאים בקומה השנייה, כך שאחרי כמה סיבובי אלכוהול כדאי להיזהר שלא ליפול במדרגות בדרך למטה, ולא לדפוק את הראש בתקרה הנמוכה בדרך למעלה.

בסביבות 24:00 המקום היה מלא, כמעט כולם נראו כמו מושבניקים שהיגרו תל-אביבה כדי להרגיש איך זה לחיות בעיר הגדולה. לכמה בחורים היה שיער ארוך כמו פעם, לכמה בחורות היה לו?ק של פריקיות כמו פעם והאווירה היתה מגניבה כמו פעם. בעל הבית, גיל, הסתובב בין כולם והיה חביב ונטול פוזת בעל-הבית שרבים מבעלי הברים בעיר לוקים בה. שני צ'ייסרים נמזגו לנו והוא הרים כמעט עם כולם- וגם איתנו- לחיים. מי ייתן ויהיו עוד רבים כמוהו, אמן.

שילמנו 118 ש"ח לפני טיפ על שני ג'ין טוניק, בירה, ארבעה צ'ייסרים של וויסקי, צ'יפס ופסטלים. דיל כזה לא נראה במחוזותינו הרבה זמן. פינקנו בטיפ ושמנו פעמינו החוצה, לא לפני שגיל נפרד מאתנו בחיוך אמיתי ודחיפת כרטיס ביקור של המקום ליד. חייכנו חזרה ויצאנו, בית הכנסת הגדול היה גדול ואימתני מתמיד. כשחיכינו למונית רציתי להסתכל לה בעיניים ולומר שהיה ערב מרגש ומדהים, אבל הביישנות המטופשת של גיל 16 שחזרה אלי בסברנסקי עצרה אותי ושוב שתקתי כמו אידיוט.

קיבינימט, הפלשבאק הזה מוכרח להיגמר.

סברנסקי, רחוב הר סיני 2 תל אביב, מאחורי בית הכנסת הגדול.