ביום שני האחרון, נשמעה אזעקה עולה ויורדת בשעה 14:00, ממש כמו אז, ב-1973. כמה אירוני. האזעקה תפסה אותי, איך לא, ישן. התעוררתי בבהלה, ניסיתי להבין למה השיפוצניקים בבית לידי ממשיכים לקדוח במקום להימלט למקלט הציבורי. רצתי לחפש את מסיכת האב"כ ונזכרתי- תרגיל של פיקוד העורף. כשהצלחתי למצוא את הלב עמוק בתחתונים ביקשתי ממנו סליחה, החזרתי אותו למקום והבנתי שהמדינה והצבא נזכרו להתכונן למלחמה שהסתיימה לפני חצי שנה.
פעם היו מודיעים בכל יום זכרון כי במקרה של אזעקת אמת תישמע צפירה עולה ויורדת. תהיתי מה היה קורה לו האירנים היו שולחים את הטיל ביום שני בשתיים בצהריים בדיוק. מה היו עושים אותם גאונים שהפעילו את אזעקת האמת כתרגיל? כנראה היו מכינים תכנית עבודה לתרגיל הבא של פיקוד העורף שיתכונן לטיל שנפל. גבירותי ורבותי: חלם זה כאן. במקום להתרגש ולהתרגז כרגיל, החלטתי, לפחות ליום אחד, להדחיק את כל כל החרא ולהישאר ספון בבועה התל-אביבית כאילו אין מחר.
כחלק מיום הבועה, הציעה לימור ("לא נעים, תן לי לשלם הפעם") שנלך לבראסרי M&R (מעתה נקרא לו "בראסרי" כי ה-CAPS LOCK עלול להיתקע), שהפך בשנים האחרונות למעוז הברנז'ה התקשורתית. המקום שאם אתה לא שם אתה לא ממש קיים. הבראסרי נמצא ברחוב אבן גבירול העמוס, כך שלאחר יומיים- פלוס מינוס- של חיפוש חנייה מורט עצבים הצלחנו להגיע לשערי המסעדה. השעה 22:00 והמקום מפוצץ, המון מלצרים מתרוצצים בין השולחנות ועשרה ממתינים למארחת שתקרא בשמם ותגאל אותם מעשן האגזוזים של הרחוב. שאלנו אותה אם יש מקום לשניים על הבר, אמרה שכן, נכנסנו והתיישבנו בקצה השמאלי, צמוד לעמדת המלצריות.
קונספירציה של הצוות
חיפשנו סלבז שיאשרו את הסטיגמה על הבראסרי, אבל חוץ מיאיר לפיד נמוך ושרירי מתמיד כולם נראו כמו בני אנוש מהשורה. נרגענו. קיבלנו תפריטים בגודל של מוסף "הארץ" וצפינו בברמנית החמודה מגישה צלחת עם ארטישוק שלם לבחור לידנו. היא הסבירה שזה אחלה נשנוש, ואנשים שרוצים לאכול משהו קטן ולא מחייב ליד המשקה אוהבים את זה. אותי לימדו שארטישוק הוא כמו הגברים- 90% זבל, ולכן כשאותו בחור אכל ע?ל?ה אחר ע?ל?ה קצת הזדעזעתי, אבל אם הוא מרוצה- שיהיה לבריאות.
היה חם בבראסרי, חם ולח. לכמה רגעים היתה הרגשה של חמאם טורקי אקסטרה לייט, וכששאלנו את הברמנית איך לא חם לה היא הסתכלה על הברמן השני ואמרה "אתה רואה? ולנו הם לא מאמינים". שאלנו מי לא מאמינים ולמה, והתברר שמנהלי המקום לא מאמינים שיש לקוחות שחם להם, בטוחים שהכל קונספירציה של העובדים ולכן לא מנמיכים את החימום. מצב מעט מביך, בעיקר כי אנחנו, כלקוחות, נחשפנו למידע שעדיף היה שיישמר לישיבות פנימיות. בנוסף, נחשפנו למידע פנימי אודות "כמה טיפ השאיר יאיר לפיד" (הפרטים העסיסיים שמורים במערכת) בגלל סמיכותנו לעמדת המלצריות.
כדי לצנן מעט את הגוף ביקשתי וודקה עם אשכוליות (35 ש"ח), פשוט וקל. חבל שבבראסרי אין מיץ אשכוליות רגיל אלא רק כזה בצבע וורדרד, אבל מילא. לימור ביקשה את הביזאר השבועי: מוחיטו עם זוברובקה במקום רום. מוחיטו הוא קוקטייל ידוע, כך שכל מה שצריך לעשות הוא למזוג וודקה במקום רום ולהמשיך כרגיל.
במקום מוחיטו קיבלה לימור קיבלה כוס עם המון קרח גרוס, נוזל ירקרק ונענע קצוצה, מעין לימונענע כתושה עם קצת וודקה. כל קשר למוחיטו מקרי בהחלט. הטעם היה סביר, לא יותר, וכששאלנו את הברמן האם ככה הם מגישים מוחיטו הוא אמר שכן. "איפה הלימונים, למה הנענע קצוצה?" שאלנו, וקיבלנו הסבר מלומד שבארץ לא יודעים להכין מוחיטו כמו שצריך, וככה מוציאים את "המוחיטו הקלאסי". כנראה שקלאסיקה והבראסרי לא הולכים יד ביד, וכדאי שילמדו לא למרוח את הלקוחות, אחרת אפקט הבומרנג עושה את שלו.
המוחיטו - היה או לא היה?
עשינו לחיים, אכלנו המבורגר מצוין עם צ'יפס (46 ש"ח) וטרטר פילה בקר קטן עם חלמון ביצה שהיה טעים מאוד (44 ש"ח) והזמנתי עוד וודקה אשכוליות. חשבתי שהפדיחה עם המוחיטו מאחורינו ושמעתה הכל יהיה בסדר. מתברר שטעיתי. הברמן הכין לי את המשקה תוך שהוא מכניס את הקרח לכוס עם כפות הידיים. ייתכן שיש מי שדבר כזה מקובל עליו, אבל אותי, כאחד שלא מחבב לכלוכים באלכוהול, זה הגעיל. אל"ף-בי"ת של בר: ידיים לא נוגעות בקרח, לכו תדעו איפה היד הזו היתה קודם, וכמו שהמלצרית לא מניחה את הסטייק על הצלחת עם הידיים, כך צריך להיות בכל הקשור לבר. כ"כ קשה לקנות כף לקרח?
לימור הזמינה "מרטיני יסמין" (39 ש"ח), שילוב של קמפרי, ג'ין, פסיפלורה ואשכוליות שהיה טעים. פרופיטרול שוקולדי קינח את הערב, אך תחושת הבעסה לא עזבה אותנו. בחשבון הסופי לא הופיע מוחיטו אלא זוברובקה (27 ש"ח) ותוספת סאוור במחיר שערורייתי של 9 ש"ח. צדקנו, מוחיטו זה לא היה. שילמנו 253 ש"ח לפני טיפ, ויצאנו לאבן גבירול הסואן עם הרגשה לא טובה. האוכל טעים, האווירה מזמינה, העיצוב יפהפה, אבל זה לא מספיק. את האמת, כמו בכל מסעדה, מגלים על הבר, סמוך לעמדת המלצריות. והאמת, חברים, כואבת.
הבטנו אל תוך המסעדה וראינו אנשים אוכלים, מדברים ונהנים, וכל מה שחשבנו היה "לו רק הייתם יודעים...".
אבן גבירול 70, תל אביב. טלפון: 03-6967111