שערורייה בנמל!

בצהרי שבת שטופי שמש הגענו לבני הדייג בנמל תל אביב. במבט ראשון, הייתי צריך לשקול שוב האם כאן הזמן והמקום לכתוב ביקורת על המסעדה. רציף המסעדות העממיות בו שוכנת מסעדת בני הדייג, הפך בשבת האחרונה לסרט נע אנושי של קיבות הומיות ומסעדת בני הדייג, כמו גם כמה מסעדות אחרות לאורך המזח, הפכה למחלקת ייצור שלמה, מפעל הרכבה למזונות מן הים שירדו במורד גרונם של מאות, אם לא אלפי סועדים ויותר במהלך היום. האם זה הוגן לשפוט מסעדה כשהיא נמצאת בשיא תפוקתה, כשאפשר לשמוע את קולות ההיסטריה שעולים מהמטבח? את הסירים והמחבתות מקרקשים כאילו מדובר בדוודי ענק של מפעלי מתכות? התשובה היא כן, בוודאי. אם בבני הדייג בוחרים לשרת מספר בלתי נתפס בעליל של לקוחות בצהרי שבת אחת בכדי לשמוע את קופת המקרקשין מצלצלת כפעמון החירות, אז בטח שזה גם זמן טוב לבדוק כמה באמת המסעדה הזאת עומדת מאחורי מה שהיא מגישה.

תחושה אוליבר טוויסטית אחזה בי כשהושיבו אותנו כלאחר יד על אחד השולחנות בחוץ. הרגשנו כטובעים בים הצועדים על הטיילת. כאן, גם אם אתה יושב אתה חלק מהתנועה, והתנועה דומה בהיקפה לזו של השדרה החמישית בניו יורק, אבל כאן זה לבנט. השמש המלטפת והרוח מהים נבלעו בגלי הצעקות ובבכי הילדים מהשולחנות שליד. נעים, לא היה כאן מהרגע הראשון. זוועה, יכולה להיות מילה עדינה כשאתה מתפלל לגשם פתאומי.

ביקשנו תפריט, "אין", נורתה התשובה, "כאן המלצר הוא התפריט". אותו מלצר שהסביר לנו שהוא תפריט, לא טרח להישאר ולפרט. בעוד הוא מתרחק מהשולחן הוא הפטיר לעבר מנהל קולגה שלו בנימה צרחנית: "כל הרציף מחכה לשירות, כולם!".

גם אנחנו חיכינו וחיכינו, בסוף מישהו ניגש. הוא הביא איתו ערמות בלתי נתפסות של מיני סלטים ומאזטים ים תיכוניים, מאיכות ירודה שהייתה מביישת גם מפעל סלטים תעשייתי. על החומוס שהוגש התגבש ברגע מין קרום האופייני לחומוס מיואש, שעמד הרבה יותר מידי זמן בחוץ. החריימה היה יכולה לקומם את יהדות צפון אפריקה כולה, החצילים טבעו בשמן והתהדרו בטעם דומה לשמן מנוע, הכרובית גססה ללא לימון שיושיע, ורק הטחינה והלחמניות המהבילות הצילו אותנו מלטרוף אחד את השני. ואם זה לא הספיק, באותו הרגע התיישבה בשולחן שמאחורינו קבוצת אוהדים אנגלים שתויים. "ואיזה מסכנים האוהדים...", עלה לי פתאום השיר של אריק איינשטיין.

שמח בבני הדייג, שמח, רק חבל שהאוכל עצוב. גם המנות העיקריות שעליהן גאוותו של בני, לא הצליחו לגרום לנו ליותר מחיטוט קל בהן. פילה הלברק (100 ¤ - אין בושה) היה יבש כמו גחל המנגל שעליו נצלה, והוא היה עומד בכבוד רב יותר במשימת הטעם לולא פיזרו עליו תערובת תבלינים מזוויעה ברוחב לב מיותר – פפריקה, פלפל שחור וסומק בשכבה עבה ולא מחמיאה. כששאלתי את המלצר מה יש בתערובת התבלינים, הוא אמר לי (ואני נשבע שלא המצאתי את זה): "אל תפחד".

לא פחדתי, אבל גם לא אכלתי הרבה. גם דג המוסר הענק (175 ¤ ל- 700 גרם) שהוגש לשני סועדים נוספים בשולחן סבל מאותו תיבלון חסר רחמים. סך הכול דג טוב, עסיסי שביצעו בו את מעשה תבלון "אל תפחד". לשולחן הגיעה מנת מיקס פירות ים (95 ¤), שבגלל הלחץ נעדרו ממנה מולים וסרטנים שפשוט אזלו. מהמיקס נשארו רק שרימפס וקלמארי שבנגיסה ראשונה הייתי משוכנע שהם מפלסטיק. לרגע אפילו היה נדמה לי שהם מצפצפים כשאני מנסה לנגוס בהם כמו ברווז המקלחת שלי, שבו אני לעולם לא מנסה לנעוץ את שיני.

זהו. אין כאן שורה תחתונה כי היא ברורה. יש כאן תאוות בצע, שכרון ממצלצלים, ואשליה גדולה של בית ישראל הרעב. מה שבטוח, אוכל טוב אין. אה, וגם את הצ'יפס (25 ¤) לא קיבלנו.

כ"ג יורדי הסירה 1, נמל ת"א, תל אביב. טלפון: 03-5440518
א - ש 11:00 - לקוח אחרון