סיפורים מהוויטרינה

בעבר כבר השתפכתי על הניסיון הפאתטי שלי לרוץ מרתון. לפני שהחלטתי להיכנס לתקופת השכמות בארבע וחצי בבוקר התלבטתי קשות (כמובן), בעיקר מכיוון שרוב חברי לא בדיוק היו בעד. כולם, למעט אותו אחד, שלצורך העניין וגם לא לצורך העניין נכנה אותו "המניאק". המניאק, מלבד הכישרון להיות מניאק, ניחן גם בתכונה מרגיזה ביותר - להבין אותי. בעודי מתקשקשת, הוא ציטט לי מהלהיט "Lose yourself" של אמינם:

"You better lose yourself in the music, the moment
You own it, you better never let it go
You only get one shot, do not miss your chance to blow
This opportunity comes once in a lifetime"

והחלטתי לרוץ על זה. אני אוהבת אמינם, במיוחד את אלה עם הבוטנים. וזו היתה הפעם האחרונה שהקשבתי למניאק.

בשבוע שעבר פתחתי בלוג. ניגשתי למשימה נרגשת. כתבתי פוסט, עיצבתי עמוד עם רקע של הדמות החשובה בחיי (הלו קיטי) וחיכיתי. אבל אז התחילו לצוץ הפחדים: מה אם אף אחד לא יבוא, הרי אני לא מכירה אף אנשי ברנז'ה (ולמען האמת, אני לא בטוחה שאני רוצה להכיר). יש גם אפשרות שאנשים כן יקראו, ואני לא בטוחה שהחשיפה הזו בשבילי. אחרי ככלות הכל, בעיתון אני לא רואה כמה קוראים יש לי ומי. ומובן שישנו הפחד הגדול מכולם: מה אם אני לא מספיק טובה? מה אם קרב היום שבו אשמע צעקה, "אבל רגע! המלכה עירומה!"? ומילא עירומה, אני בטוחה שגם סיינפלד יסכים שבמקרה הזה מדובר בעירום לא ממש חיובי.

ואז, למרות שכתבתי הפניה בטור של שבוע שעבר, החלטתי לגנוז את הבלוג. למחרת מצאתי עצמי נגררת לקפה גינזבורג. הגעתי לשם למטרה מסוימת: הקינוח. התחשק לי מתוק (כמובן), ותמיד כשישבתי שם לא הרשיתי לעצמי להתפתות לוויטרינת העוגות המהודרות שלהם. הפעם הגעתי בכוננות ספיגת קלוריות.

כשהתיישבתי, המלצרית הגישה לי תפריט וכוס מים צוננים, מבלי שביקשתי. אני לא יודעת אם זה בגלל החמסין הנורא שהיה באותו היום או שזה כחלק מהנחמדות העקבית שלה. הזמנתי לזניה חצילים (45 ש') וגזוז ליצ'י (12 ש') והלכתי לחפש לי עיתונים.

באופן מגלומני משהו שלפתי את "עכבר העיר". בינתיים הגיעה הלזניה, בצלחת לוהטת מהמיקרו. היא היתה די בינונית, ולוותה בסלט קטן, שהכיל גם פרוסות קלויות של בטטה וכרישה.
קראתי את הטור שלי. ושוב. ושוב. ואין לי מסקנה סופית. המורה בסדנת הכתיבה שלי אמר לנו שאסור לנו לכתוב לאחרים, אבל אם אני לא אדע שאחרים אוהבים, איך אוכל לכתוב? מזל שהגיע שלב הקינוח להושיעני. בחרתי בפאי אישי וטעים של לימון ומרנג (24 ש') ואספרסו קצר ושרוף (8 ש').

עם המתוק, בא גם השיר:
"You only get one shot, do not miss your chance to blow
This opportunity comes once in a lifetime"

חזרתי הביתה נסערת וגועשת כדי לראות שיש מישהו, יחיד בסדום הברנז'ה, שרוצה להיות החבר הבלוגרי שלי. אז אולי בכל זאת אני אגרום לו להיות גאה בי. עדיין לא החלטתי. או, כמו שהלבן שיודע לקפוץ שר:

"Success is my only mothafuckin option, failure's not"

סקס אפיל: עם עוגות וקרואסונים ברקע
אנשים: עובדים
עיצוב: אח, הוויטרינות, הוויטרינות
מצב רוח: אמא'לה
שירות: אדיב. חוץ מהפעם שהיא המליצה לי על עוגת הגבינה "כי היא פחות משמינה"
מסך עשן: בחוץ ובחדר נפרד
הפוך: 10 ש'
ליד הקפה: עוגיות מקרון מעולות
טיפ: מתוק זה טעם החיים
שורה תחתונה: אולי עדיף להתרכז במתוקים

גינזבורג. אחד העם 55. טל' 5608070. פתוח: א'-ה' 8:00~1:00,
ו' 8:00 עד שעה לפני כניסת השבת.