לי, כמו לשאר תושביה הלא שפויים של העיר, סוף השבוע עושה רע, רע מאוד. החשק להוציא את הכבד מחוץ לבית מתפוגג, כשעולה המחשבה על פיצוץ האוכלוסין ברחובות. אם האוכלוסיה היתה נעימה - ניחא. אך כשמדובר באזרחים רצוצים, שמוכרחים להספיק כמה שיותר לפני שביזות יום א' - אני מתנצל, זו לא כוסית הוודקה רדבול שלי. שישי בערב הוא היום הקבוע שלי מול ערוץ 1. תן לי חתיכת "יומן", תן לי חתיכת "אולפן זמר", אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת.
והנה, מוצ"ש הגיע ומשעמם. במקום התכניות הרגילות בערוץ הממלכתי, האירוויזיון חילל את מסך הטלוויזיה שלי. נותרתי פעור פה ומעט הלום והרגשתי את הקלסטרופוביה לוחצת עלי. מוכרח לצאת, מוכרח. הכל רק לא עוד שיר גיי-פרנדלי של אחת ממיליארד מדינות חבר העמים.
יצאתי לרחוב הלח מדי, ותוך כדי הליכה לשומקום חייגתי ללימור ("כוסאממק על הפלאפון דור שלישי הזה, איך אני מדברת בלי שהוא יצלם לי את האוזן?"), שתבוא לגאול אותי מייסורי ותתלווה אלי לכ?ו?ס?ית של הזדהות. רבע שעה והיא לידי, עצבנית בדיוק כמוני, ואפילו אין לה טלוויזיה. זהו, עכשיו אני רגוע.
התחלנו ללכת, מחפשים מקום שאפשר יהיה לשבת בו ולקטר כמו שתי זקנות על המצב המוזר הזה שגורם לנו לצאת לשתות במוצ"ש. הגענו להצלבה בין שני רחובות הקרויים ע"ש שניים מגדולי האומה: בן גוריון ובן יהודה. שם, ממש על הפינה, שוכנת לה "פ?ו?ל?ה", אשתו של "הזקן". נכנסנו.
זכרתי שישבתי שם לפני כמה וכמה שנים, כשהיה אחד הברים החמים ביותר בעיר. כיום המצב שונה. הבר מעוצב בצורת זיגזג קצת מוזרה, עם דיספליי משקאות מכובד וכמה שולחנות גבוהים ונמוכים צמודים לקיר. התיישבנו על השפיץ של אחד הזיגזגים, הקשבנו לשיר "אלו הם חיי" של ד"ר אלבן שהתנגן ברקע ונשמנו לרווחה. לא הגענו לבר טרנדי מדי.
הבר היה מלא, אבל לא מפוצץ מדי. היו שם כולם: בחורים עם שרירים גדולים ומבט של עגל, פולניות ממורמרות, פרחי היי-טק, כמה בוגרות מצטיינות של סקס והעיר הגדולה, כמה ערסים ועוד כמה אנשים שלא הצלחנו לסווג תחת אף קטגוריה. כולם יושבים, מדברים עם עצמם ומביטים מדי פעם הצידה. פעם בכמה זמן לוקחים שלוק מהמשקה, שאכטה מהסיגריה ושוב דיבורים ומבטים הצידה.
רצינו להיות כמו כולם וסימנו לברמן שיבוא. רותם הגיע והציע לנו מבחר די גדול של אלכוהול במחיר זול יחסית. אני שתיתי בחרובקה (24 ש') עם תוספת טוניק (8 ש'), שילוב שטרם הבינותי איך לא כבש את המדינה. קצת מריר, קצת מתוק, הרבה מרענן. לימור לא ידעה מה היא רוצה, ורותם התנדב להכין לה משהו טעים ו"לא קיטשי מדי", לבקשתה. בסופו של דבר קיבלה לימור אבסולוט מנדרין (27 ש') עם קצת תערובת סאוור וספרייט (8 ש'). האמת. היה טעים, ובעיקר לא הכיל פיג'לינג, ג'יימסון, ייגר ו/או רדבול.
התקליטן, שנראה היה שכולו מבסוט מעצמו, שוטט להנאתו בין כל סוגי המוזיקה האפשריים, ונראה היה באמת שהוא היחיד שנהנה מהשוטטות הזו. קחו שירי פופ מתקתקים, הוסיפו רוק חצי כבד, עוד קמצוץ האוס וקצת פינק פלויד מלמעלה וקיבלתם פלייליסט גלגל"צ.
דיברנו, שתינו, עישנו ואז התיישבו מימיננו זוג, נראה בדייט הראשון. הוא שתה וודקה רדבול, היא כוס יין לבן ובקבוק מים בצד. עשיתי התערבות עם לימור, כמה זמן ייקח לה לשלוח S.O.S ב-SMS לשותפה לדירה, כדי שתציל אותה. אני נתתי רבע שעה, לימור היתה נדיבה ונתנה 45 דקות. להפתעתנו הרבה, תוך 20 דקות הם עברו מנשיקות לוהטות לגיפופים בוערים, כשהוא חופן את ישבנה שהיה צמוד אלי (מדי פעם הוא חפן גם אותי, אבל לא אמרתי כלום, מי אני שאפריע לאהבה חדשה (בעברית: הוא היה ממש ממש גדול ומאיים).
אחרי סשן נגיעות בכל איבר אינטימי שאני זוכר בגוף האישה, הזמנתי עוד בחרובקה טוניק ולימור שאלה מה יש לאכול. אחרי פוטומאקי טונה אחד (22 ש'), שהיה בעיניי סתמי ובעיני לימור מזעזע, כבר נחשף לאוויר הבר חצי ישבן של הבחורה עם היין הלבן. הרוכסן שלו היה פתוח ונדמה לי שהיא חפנה שם משהו. מופע פורנוגרפי ציבורי שכזה לא נראה במחוזותינו מאז צ'יצולינה והנחש.
נ? נ?ח נ?חמ? נ?חמ?ן מחורמן
הוא ביקש את החשבון ואחרי שהיא החזירה את החצאית למקומה הטבעי, הסתובבה אלינו ואמרה "סליחה, אפשר להציע לכם משהו?". סצנריו שלם של הזמנה לאורגיה חלף במוחי. "בטח, למה לא" ענינו כמו רובוטים. "תקראו את זה, אתם עוד תודו לי" היא אמרה, ושלפה עלון של חסידי ברסלב. "מה??? מה ברסלב עכשיו, איך ברסלב קשור אליך?" זעקתי לשמים. "אל תראו אותי ככה, אני מתחזקת. אלוהים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, אני ממליצה לכם בחום לקרוא ולבוא לפגישה השבוע בשנקין. זה ישנה לכם את החיים, היהדות היא הדבר הכי נפלא..." פה כבר הפסקנו להקשיב. הרבנית קוק, ישבן חשוף, קריאת שמע של שחרית, יחסי מין לא מלאים על הבר, סיפורי הבעש"ט, הריצ'רץ' פתוח והיד חופנת. אמרנו תודה והיא יצאה אחרי החסיד שלה. נ? נ?ח נ?חמ? נ?חמ?ן מחורמן.
כהלומי קרב הבטנו זה בזו. נזכרתי מדוע אני לא יוצא בסופי שבוע, האנשים האלה לא קיימים באמת אלא בסופ"ש. זעקנו עם הידיים לרותם שיביא חשבון. שילמנו 121 ש"ח לפני טיפ, נטלנו את העלון הקדוש ויצאנו לשדירת בן גוריון. האוויר הלח, היהדות החדשה, ד"ר אלבן ושני בחרובקה יותר מדי, זה מה שיש. אם הדבר היחיד שניקח אתנו מהפולה הוא בחורה חרמנית שמתקרבת לאלוהים, כנראה שמשהו לא בסדר. אולי הלקוחות הלא מחוברים זה לזה, אולי המטבח היפני הלא מחובר לאופי של המקום, אולי התקליטן שלא מחובר לצד המוזיקלי שבו. ואולי זה בכלל אנחנו, שלא מחוברים באמת לצד היהודי שבנו.
בבית, מול הטלוויזיה, הספקתי לראות את הסרבים צוהלים בעקבות הזכייה במקום הראשון. האירוויזיון נגמר, הלילה נגמר, סוף השבוע נגמר, אפשר לחזור לחיים הרגילים. ברוך השם.
'פולה', רח' בן גוריון 22, תל אביב. טל' 052-3574659. שעות פעילות: א'-ש', 20:00-אחרון הלקוחות
