ינוח ג'ו על מרפסתו

כשהיא הייתה צעירה יותר, למסעדת אלי-אולי היה מיקום סקסי מהאגדות. בכניסה היה חלל צר מתניים שלא השאיר ברירה, גם למחשיבים את עצמם באמת, אלא להגיד שלום למי שעובר סנטימטר מהם, ובהמשך נפרשה החצר - אחת המקסימות שידע עולם המסעדנות התל אביבי. היה שם עם עץ מרכזי, מזרקת אבן מפכה, שולחנות עם מפות בשיק אירופאי והרבה אנשים יפים בראשותה של איגי וקסמן בלוקים מגניבים מאוד וסוללת ידידים מהממים.

מי שהיה פעיל לילית בניינטיז ומסעדת אלי-אולי צרובה אצלו בטעם חזק של מרטיני ביאנקו וקלאמרי בפרנו, הוא היום אולי איש עסוק שמסתובב בשעות הצהריים ברחוב הארבעה ומחפש דילים איכותיים או בחורה מניקה עם עגלה ותינוק, שנוח לה לחנות בחניון הענק שמאחורי המסעדה.
שניהם, גם אם יתאמצו, לא יצליחו לשחזר במיקום החדש של אלי-אולי את הזיכרונות מפעם. עיצוב המסעדה סטנדרטי, אלגנט בטעם ישן ותפריט הצהריים בעיקר מנסה לרצות ולא מציע התנסויות חדשות. אם פעם אלי-אולי נתנה לך להרגיש חשוב עם מנות טאפסים מושקעות ומתומחרות בשאפתנות ופירות ים שנושנשו כפיצוחים באופן חדשני שכזה לזמנו, הרי שהיום מדובר בתפריט עם מנות יפות כמו נתחי בקר בחלב קוקוס, אנטריקוט וגספצ'ו, אבל בלי קו ייחודי או בשורה.

מהתפריט העסקי, מנת חזה העוף עם תבשיל העדשים והכרובית האפויה שטעמנו, הייתה טובה משביעה וטעימה וגם פטה הכבד בסקציית המנות הראשונות היה מוצלח מאד. אם תזמינו קרם ברולה לקינוח, בכלל הרווחתם, אבל הגספצ'ו היה דליל ולא נצרב בזיכרון, סלט השרימפס ותפוחי האדמה לא הכיל אף מרכיב שהפך אותו לבעל אישיות ומנת המולים והקלאמרי ברוטב פרובנסל היתה טובה אבל שגרתית.

על קירות המסעדה תלויים צילומי דיוקן של בליינים ובלייניות או של אנשי צוות אהובים. אין לדעת. אולי כדי לסמן שמדובר במסעדה שתהילתה היא על הגרוב שהיא מייצרת ועל הקסם המיוחד שמכניסים בה האנשים שמבקרים בה ואוהבים אותה. יש גם קונספט של ארוחות חברים שאמור להיות לב העניין ולא הוסבר לנו על ידי המלצר. לא זיהיתי אף אחד מהמצולמים המופיעים על הקירות ומי שביקר בלילה על הבר של אלי-אולי החדשה השבוע, פעם אחר פעם בהתמדה לא מובנת, לא איתר התרחשויות מעניינות, לא בצלחת שלו ולא על הכיסאות הסמוכים.

אלי-אולי מתמודדת היום ברחוב הארבעה מול מסעדות מעניינות וטובות. כבר היו מסעדות שהפכו מתוך המבנה הסתמי של הפסז' ברחוב הארבעה למוסד. בלי חצר ובלי מזרקה. זה אפשרי. השם המצוין שקנתה לה אלי-אולי חזק מספיק בשביל לגרום למי שנהנה בה בעבר או מי למי ששמע עליה, להיכנס פנימה. הביצועים במטבח כפי שנחשפו בארוחה שלנו לא השאירו רושם של כאלה המספיקים כדי להצית בסועדים רצון לביקור חוזר.

אנטוניו מנסה, שף הבית הטמפרמנטי הוא איש עם טעם טוב וכישרון שיודע להפוך מסעדה לאירוע מצוין ואולי מדובר רק בהתחלה מגומגמת. כמי שהעבירה יותר מדי לילות מטושטשים (אני די בטוחה שהייתה שם איזושהי מנת פירות ים בפרנו) בחצר ההיא ברחוב ברנר וניהנת היום, בגלל העגלה, מהסמיכות הנוחה לחניון של רחוב הארבעה, אין לי ספק שהמצב ישתפר. המותג חזק וקיים רק צריך לצקת בו עוד תוכן, לעניין עם תפריט יותר מרגש ומלצרים מגניבים באמת. החברים של מנסה מפעם הם לא פחות מושכי קהל מאוכלי הפחמימות מ'הקנטינה', שג'ו מרסיאנו משעשע על מרפסתה. צריך רק, כמו פעם, בין השאר, להאכיל אותם טוב.

'אלי-אולי', רחוב הארבעה 18 תל אביב, טל': 03-5611870, פתוח: א'-ה': 12:00-3:00 (שעות הבוקר מיועדות לבראנצ'ים עסקיים בלבד). בסופ"ש, ה'-מוצ"ש פתוח רצוף, כולל ארוחות בוקר של שישי ושבת. מחיר עסקיות: 48, 58, 78 ¤.