בבוקר עדיין קשה לי לצאת מהפוך המפנק לקור הלונדוני, אבל אני חושבת שהתחלתי להתרגל להשכים קום ואני אפילו מוצאת בזה משהו מזכך ומהנה. התחלתי לאהוב את הקטע הזה של לעלות לאוטובוס עם האיי-פוד החדש שקיבלתי מאחיי היקרים ליום הולדת 30 ולשמוע קצת מוזיקה ישראלית בנסיעה (אבל שיר של רוני סופר-סטאר? מה נסגר אתכם שם?)
השבוע, בשיעורים המעשיים הקרח קצת נשבר והתחילו גם הדאחקות והקצ'קיאדה (בכל זאת 10 נשים בחדר קטן). התחלקנו לזוגות אני עם האמריקאית ההריונית בת ה-21 שבעיקר רוצה להכין עוגות לבעלה ולקטן שיגיע.
עשר דקות מתחילת השיעור תקרית ראשונה. אכן צריך כישרון מיוחד בשביל להצליח לשרוף קרמל בזמן הזה וזה עוד אחרי כל האצבעות שנדחפו לסוכר המבעבע (לא מומלץ) כדי לבדוק אם הוא כבר הגיע לדרגת העשייה הנכונה.
לשמחתי, התקרית השנייה כבר לא הייתה שלי. הסינית שהאנגלית שלה מקרטעת הצליחה להפוך קרם אנגלז לחביתה למרות שחזרו והדגישו בפנינו שהדבר בכי חשוב בנוגע לקרם אנגלז זהוא לא להביא אותו לרתיחה. בתקרית הזו אפילו השף כבר לא ידע מה לעשות ובאנגלית גרועה ומכוונת הצביע על הסיר וחזר ואמר NO BOIL, NO BOIL.
התקרית השלישית לא איחרה לבוא. לא הצלחתי להתחמק מעוד קצת אוריגמי והייתי חייבת ליישם את עניין שק הזילוף מנייר אפייה מהשבוע שעבר. נשבעת לכם, ניסיתי להכין את השק הטפשי הזה מאה פעם עד שבסוף השפית עצמה התייאשה והסבירה לי כמו לילד מפגר איך לעשות את זה הכי פשוט. כשגם את המשימה הזו לא צלחתי היא ויתרה ופשוט עשתה לי שק זילוף בעצמה.
אחר כך נתנו לי לידיים אקדח בצורת מבער (ומי שמכיר אותי יודע שזה לא הדבר הכי חכם לעשות) כדי לשרוף את הלמעלה של קרם הברולה. זה הרגיש לי קצת כמו לחזור לצבא והיה נראה שהתקרית הרביעית ממש בדרך, אבל איכשהו הצלחתי לעבור את זה בשלום בלי לכוון את האש לאף אחת לעיניים, ובלי לעשות חור בסינר ולגרום לפציעות.
כנראה שגם בעיני הבנות האחרות הכלי הזה עורר אסוציאציות דומות. כמיטב הקלישאה של ישראלית בחו"ל נשאלתי השבוע שוב ושוב: "מה עשית צבא"? "כולם חייבים לעשות צבא"? "אה, זה כמו מחנה גדנ"ע שעשיתי וישנו באוהלים...?"
כבר יצא לי להיתקל בדרך שבה ישראלים נתפסים בעיני זרים אבל השבוע תהיות של כמה סטודנטים הגיעו לשיאים חדשים: כמה מהם בטוחים למשל שאנחנו חוגגים את קריסמס וגם את האלווין (ליד החנוכייה כמובן), שבישראל אין חוף ים ומדברים בה רק יידיש ושאנחנו מבשלים מאכלים מסורתיים, שפלאפל הוא לא אחד מהם.
בסוף השבוע בבית, נזכרתי ששכחתי איך זה ללמוד, ובעיקר איך זה לעמוד על הרגליים במשך 9 שעות ביום. כשנכנסתי לאמבטיה הויקטוריאנית שלי עם הברזים הנפרדים למים חמים ומים קרים (כי ברור שהאנגלים לא שמעו על ההמצאה הנפלאה של ברז אחד), הרגשתי שכל השרירים שלי בגוף כואבים (כולל אלה החדשים שגיליתי בכרית כף היד תוצאה של רידוד בצק עלים במשך יום שלם). אפילו התקשיתי להרים את הרגל ולהסתבן ואז נפל לי האסימון. סוף סוף התחלתי להבין למה אני נכנסת, ברור לי שזה רק יילך וייעשה קשה יותר אבל אני כמו שאומרים, תמיד אוכלת את הדייסה שאני מבשלת לעצמי או במקרה הזה את קרם הברולה.