אנחנו על המפה

"בשקט ובלי למשוך יותר מדי תשומת לב צרכנית, ישראל פיתחה תעשיית יין שתדהים את בעלי הדעות הקדומות", כך נפתח מאמרו של מרק סקוויירס, אחד המבקרים הבכירים של רוברט פרקר. למי שאינו מכיר את פרקר, מדובר בבכיר מבקרי היין, שנחשב לפוסק העליון לא רק בדבר איכותם של יינות ספציפיים, אלא ביחס לאזורים ולבצירים שלמים. הביקורת שערך המגזין שלו עשויה לפרוץ דרך עבור יקבים ישראלים ולהגדיל באופן משמעותי את יכולת הייצוא שלהם.

יש להבין שבארצות הברית ובעולם בכלל, יינות ישראליים עדיין נתפסים כשם נרדף ל"יין מבושל", יינות הפטישים הכשרים והידועים לשמצה. סקוויירס מזים את הסברה הזאת ומגלה לעולם שבישראל עושים יינות מקברנה, מרלו, שרדונה וסירה שיכולים לפנות לחיך המתוחכם. "הם יכולים להיות גדולים ונועזים, כמו יער יתיר, או מעודנים בסגנון העולם הישן כמו יינות קסטל", הוא מדווח.

השנה מפרסם לראשונה פרקר ציונים ל-40 יינות של יקבים ישראלים, בזכות יוזמה של חזי לוי, ישראלי חובב יין המתגורר בשיקגו שהצליח לשכנע את פרקר לגשת לפרויקט. תוך שיתוף פעולה עם ג'ון זאיון, המתגורר בישראל ועם כמה מבקרים מקומיים גובשה רשימת יינות שהועברה לסיקורו של המבקר המהולל. רוב היקבים שיתפו פעולה בשמחה. מספר מצומצם מאוד של יצרנים בחר לא להשתתף ביוזמה, וזה חבל. החשש להיות חשוף לביקורת ברמה גבוהה אינו מוצדק כשאתה עומד מאחורי המוצר שלך.

"יין ישראלי כבר איננו קוריוז, והוא בהחלט לא נועד רק לשומרי כשרות", מסכם סקוויירס את מאמרו. היו"ר הפעיל של יקבי כרמל, ישראל איבצן מסר: "הכנסת היינות הישראלים לניקוד על ידי עיתונאי יין בכיר כרוברט פרקר, היא חותמת רשמית לכך. אין ספק כי ההכרה של פרקר באיכות היינות הישראלים והציונים היפים שנתן לחלק גדול מהם תיתן תנופה חשובה נוספת לייצוא היינות הישראלים בעולם כולו. אני גאה בהישגים של יינות יקבי כרמל ויקב יתיר.

כאמור, מתוך יותר מ-2,000 מותגי יין הקיימים בישראל, סקר המגזין של פרקר 40 יינות, ביניהם של יקבי בוטיק קטנים ובינוניים וגם של יקבים גדולים וותיקים. לא נביא לפניכם את הרשימה המלאה, אבל הרי כמה פנינים: "יער יתיר" 2003 זכה לציון הגבוה ביותר מבין היינות שנסקרו, 93. גם ה"הייטס ויין" הנהדר של יקבי רמת הגולן משנת 2005, שהופק מענבים קפואים קיבל 93 נקודות וכונה "מתוק ועסיסי ופשוט טעים".

ה"גראנד וין" של קסטל הוא בעיני המבקר "יין מפואר", אלגנטי וחינני שמזכיר קברנה קליפורני טוב". קצרין אדום 2003 של רמת הגולן מקבל ציון מאכזב משהו יחסית ליחסי הציבור שלו, 91 בלבד אם כי בכל קנה מידה זהו ציון מכובד. "טעים מאוד, עדין ואלגנטי... כובש אותך בהדרגה". סקוויירס מותח ביקורת על מחירו היקר, ומסכם: "יש בו הרבה דברים טובים, אבל אני לא מתרשם שהוא מצדיק את המחיר והמוניטין שלו". אלרום 2003 (הנהדר לטעמי) קיבל ציון של 88.

הסירה "סיקרה" של קלו דה גת (שאהבתי עד מאוד) משנת 2004 קיבל ציון 90 וסקווירס מהלל את המבנה המרשים שלו, עם תמיכה של טאנינים מעודנים ומשולבים היטב. לצידו גם הסירה רזרב של טוליפ משנת 2005, אחד היינות הישראליים המקוריים השנה בעינינו, שנותנים את התמורה הטובה ביותר למחיר. הוא מקבל שבחים על הטקסטורה החלקה שלו ועל אלגנטיות. אני דווקא זוכר אותו כהרפתקני למדי. השיראז "טי-סלקשן" של פלטר גם הוא זוכה לציון 90. מרלו ריזרבה פרימו של יקב צ'ילאג קיבל ציון 88 והתייחסות מתפעלת על היותו "לא ישראלי" ומאוד אופייני לעולם הישן.

יעקב בן דור, מנכ"ל יקב "יתיר" שקיבל זריקת עידוד אדירה מהציון, אומר כי הוא עצמו מופתע. לדבריו, ענף היין כולו הוכיח שזה אפשרי, בעוד שבעבר הסברה הייתה שיין ישראלי לא יוכל להגיע לציון של יותר מ-90 אצל פרקר. בן דור רואה את המקור העיקרי להצלחה בחקלאים וגם בעבודה הדקדקנית ובהשקעה בפרטים.

למרות השבחים, יש גם הסתייגויות לא מעטות בהתרשמות של המבקר של פרקר מיינות ישראל. מהמאמר המצורף לסקירה עולה אי נחת רבה ביחס למחירי היינות. "יש תולעת בתפוח של יקבי הבוטיק", אומר סקוויירס. כמויות הייצור הזעירות גורמות לעלויות גבוהות ובלתי מוצדקות לדעתו. מחיר של 15-25 דולר לרוב היינות מתקבל על הדעת אבל במחירים של 50-60 דולר (במונחים של השוק האמריקאי, יש לזכור) "רק חלק קטן מהיינות מתבלט". לדברי סקוויירס "נדרשת עוד הרבה עבודה לפני שמרבית היינות יוכלו להתחרות בשוק הבינלאומי". הוא סבור שהמחירים צריכים לרדת, או שהאיכות צריכה לעלות.

מידת ההתקדמות של היין הישראלי מרשימה, אולם לדעת סקוויירס "יש כלפיה הערכה מופרזת מבית". הוא גורס שכאשר מגיעים "משום מקום למקום כלשהו", זה מעורר התלהבות מובנת, אולם מספר היינות המעולים ממש עדיין קטן. חשוב לזכור, אומר המגזין, שתעשיית היין בישראל מתפתחת, אבל עדיין רחוקה מסיום ההתפתחות. הוא מזהיר מפני דבר שמבקרים ישראליים נוטים לעשות לא מעט, קצת מחוסר ברירה, הערכת היינות יחסית לעצמם בלבד.

אשר לאיכויות של היין הישראלי באופן כללי, סקוויירס מביע הערכה לזני הבורדו הגדלים בארץ (קברנה ומרלו) ורואה בהם ובענבי הסירה והשיראז את עיקר ההבטחה של התעשייה. עם זאת הוא מציין מאפיין מעט בעייתי של הענבים הישראליים, הגוון הירקרק. בדרך כלל, לדבריו, זהו מאפיין מינורי ואינו מפריע, אבל לעיתים העשבוניות פוגמת בתוצאה הסופית.

המגזין סקר מגוון מצומצם ביותר מכלל מותגי היין הישראלים, וגם מגוון השנים שנבחן הוא מצומצם ביותר – בעיקר 2003-2004. אולם כותרת המאמר אומרת שזוהי "עבודה בהתהוות", כלומר שיהיה המשך ומכל מקום, פרקר אינו נוהג להפסיק פרויקטים באמצע. יתכן, אם כן, שבשנים הקרובות נזכה לראות ליד תגי המחיר של היינות הישראליים בחנויות היין גם את תו האיכות העליון היום בעולם היין – ציון של רוברט פרקר.