פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקוסמת בקסקו

      קסקו, "מעבדה עירונית" בפלורנטין, מציעה עיצוב אמסטרדמי ואוכל חביב ביותר. אך פסגות היצירה של המקום הן ללא ספק תנועותיה הלהטוטניות של הטבחית, הניבטות דרך המטבח הפתוח

      מדורי האוכל בעיתונים ויחצני המסעדות המזינים אותם היו דחוסים ולחוצים בשבועיים האחרונים. למייל הפרטי שלי, שאני בקושי יודע את כתובתו, הגיעו כמה עשרות ידיעות על מבצעים מיוחדים של מיטב מסעדות עירנו לרגל הסילבסטר: סופר בהן על ארוחות חגיגיות, כל אחת ואחת מהן מיוחדת במינה, ולכולן דבר אחד במשותף -המחיר המופקע, שאי אפשר להצדיקו בכוס השמפניה המסורתית בחצות. סילבסטר אינו החג החביב עלי: לשרוף כמה מאות שקלים על סעודה זוגית נראה לי עניין לא הגיוני בעליל. אבל בכל זאת יצאתי לסיור מקדים, יום לפני החגיגות, לברר כיצד נערכת עירנו.

      מעבדה עירונית סטייל פלורנטין

      בפלורנטין, למשל, היו העניינים יגעים. יום ראשון בשבוע: או שכולם עדיין מתאוששים מהחמין של שבת, או שהשביתה באוניברסיטאות נמשכת, או שזה הסטייל המקומי - לגרור רגליים בעייפות. גם מזג האוויר הקר לא הקל. בכמה ברים אמנם תלו שלט "2008" על דלת הכניסה, אבל היושבים המעטים בתוכם לא נראו לי חגיגיים במיוחד, והתאורה האופיינית והעמומה היתה מאתגרת מכדי שאוכל לעיין בתפריט. בפלורנטין תאורה טובה יש רק במקומות שעיקר תפריטן הוא חומוס.

      ליד אחת החומוסיות ("בית לחם" כמדומני) קלטתי את קסקו, מקום חדש יחסית, המגדיר את עצמו כ"מעבדה עירונית". אני מניח שהכוונה למשהו שקשור באמנות - גרפיטי מסוגנן עיטר את התקרה, ציורי קיר שחורים על הכותל החשוף, ואף בשירותים (הנקיים והריחניים) שורטטו על הקירות מסרים הידועים לבעלי סוד. גם המקום הזה היה חשוך, כברוב המעבדות העירוניות, אבל ליד הבר היתה התאורה סבירה יותר. מחיר הרצון לראות את מה שלפני ישיבה על כיסאות עץ נטולי משענת ונוחות היה נסבל מבחינתי.
      הברמנית שוחחה בערנות עם ידידתה, שתיהן עישנו (לא הפריעו לי בשאלה אם זה מפריע לי, וגם לא הציעו סיגריה) והחליפו דעות על מצבו העגום של שוק הדירות להשכרה באזור. אחת מהן, כמדומני, בדרך להומלסיות זמנית. מעיון בתפריט מתברר שבמקום מוגשות ארוחות עסקיות בשעות הצהריים (44 שקל ו-60 שקל), אך גם בערב יש מה לאכול. קוסקוס מטוגן (38 שקל) נראה לי הדבר הקל והקול בתפריט, ולכן הזמנתי אותו. מקום ישיבתי על הבר היה בדיוק מול חלון המטבח, שבו עבדה נערה צעירה, רזה, עטורת מטפחת ראש מפוספסת. הייתי מרותק לתנועותיה. בדרך כלל במטבחים שמתגאים ב"מטבח פתוח" אתה לא באמת רואה הכל, ולו משום שאתה והטבחים באותו גובה והמחיצה ביניכם בכל זאת מסתירה מה שמתחת למותניהם. כאן היתה נקודת תצפית מושלמת, ממש כתנועותיה הבוטחות והמהירות של הטבחית.

      הקוסקוס עצמו היה מימי מעט, אבל הקישואים, העגבניות והחצילים, שטוגנו קלות ושמרו על מרקם חי, היו נהדרים. בלוויית פרוסות של גבינת פטה היתה זו מנה מרעננת וחביבה. הטבחית, מסופקת, יצאה מהמטבח לעשן סיגריה לא רחוק ממני ושאלה אותי "איך". עשיתי לה באצבעותי תנועה של "עשר'קה"??, אבל המנה רק עוררה את תאבוני, ועוד יותר מזה רציתי שוב לראות את תנועותיה הזריזות והגמישות של מקפיצת המחבתות שמעבר לחלון. על כן הזמנתי עוד כמה מנות לבית, חיכיתי שתסיים לעשן והמשכתי לצפות. רוב המוצרים הוצאו מהמקרר, הוקפצו על המחבת, תובלו בזריזות. לראות אדם אחד מטפל בשלוש מנות בו זמנית, כשהוא יודע שהעיניים נשואות אליו, זה לראות להטוטן בפעולה. היה מופע מקסים.
      המנות, לעומת זאת, התקבלו בקרב הסועדים בבית ברגשות מעורבים. חצאי תפוחי האדמה האפויים והממולאים בבשר כבש טחון (שלושה חצאים, 45 שקל) הסבו רוב נחת, מנת ה"Guleh" , בבשר טחון עם אורז צהוב, בתיבול אינדונזי, (46 שקל) לא ריגשה ("תיבול אינדונזי? בעיקר קארי", הגיב אחד הסועדים). את חצי הסנדוויץ', הממולא בקציצות ביתיות (27 שקל) טרפתי בנסיעה. הוא היה טעים מאוד.
      רק כששילמתי את החשבון הצצתי שוב למטבח וקלטתי את חביבתי מקפיצה חביתה, בעשר בלילה. הבנתי שארוחת הבוקר מוגשת כאן כל היום. נראה שהמנה הטובה בתפריט היא "בוקר שחיתות" (45 שקל), הכוללת שתי ביצים מקושקשות, שתי נקניקיות פיקנטיות, צ'יפס וסלט. אותה כנראה אוכל פה מתישהו בשנה הבאה.

      קסקו. פלורנטין 3. טל' 5182144. פתוח: א'-ה' 10:00-1:00, ו' 10:00-17:00.

      בקטנה

      תפאורה: מנסה להיות אמסטרדם. אולי גם מצליחה, מזמן לא הייתי שם

      סביב השולחן: צעירי הכרך, עטופים בצעיף, לוגמים מרק

      שירות: אישי. כמה לא אישי הוא יכול להיות במקום שיש בו רק ארבעה שולחנות, ולא כולם תפוסים?

      חיוך: ידידותי ובוטח בעצמו

      שירותים: נקיים, אמנותיים

      שורה תחתונה: בשטח חוסכים בחשמל לתאורה, אבל המטבח מואר היטב, ושווה לשבת מולו ולצפות במופע המסוגנן של אורית