"היה יום קר, גשום, והעיר היתה עמוסה. ככל שחשבתי עליה יותר, ככה נהייתי רעב יותר. מה זה רעב- רעב רצח. מה אני מסתובב לי פה כמו כלב ברחובות? אמרתי לעצמי. למה אני לא קופץ, ככה, כמו שאני, למקום חם? למה אני לא הולך לעשות שמח עם המרוקאית הקטנה שלי?".
איך זה בתור פתיחה? נחמד, נראה לי, אולי אפילו קצת מחרמן -בהנחה שאתם לא יודעים ש"המרוקאית הקטנה שלי" זה כינוי החיבה של בראכה (?), והיא בכלל מסעדה. אבל חוץ מזה - הכל מדויק. היה יום קר, גשום, והייתי חייב צלחת מרק. על המרוקאית הקטנה בבן יהודה זממתי כבר זמן, אבל איכשהו לא יצא לי להגיע. בדרך אליה הבנתי למה: קשה למצוא חניה ליד הבית שלה.
למקומיים יש את הפטנט שלהם: הם נוסעים לאט-לאט, עם ארבעה מהבהבים דלוקים. תחילה אתה משתרך אחריהם בסבלנות - למה להלחיץ מישהו שממילא לחוץ בגלל שיש לו תקלה -עד שאתה קולט שאין שום תקלה. הם פשוט אורבים למקום חניה. אם מישהו ליד המדרכה עושה סימנים שהוא מתכוון להיכנס למכוניתו, המהבהב שלפניך יעצור את כל התנועה אחריו וימתין בסבלנות אין קץ לרשת את המקום היקר. ולך תחפש חניה מוסדרת ביום כזה. נראה שכדי להגיע ממגרש חניה סמוך למסעדה יהיה צורך במונית. בקיצור, בעוד אני שורף דלק, עובר שוב ושוב על פניה של המרוקאית הקטנה, הבנתי שאין ברירה: בבן יהודה התנהג כבן יהודאי. חניתי באדום-לבן, עם ארבעה מהבהבים כמו שעושים כולם, משחק אותה כאילו ירדתי רק לרגע, להעמיס משהו.
בבארכה (??) - שישה שולחנות קטנים, מקום נעים ושקט שנראה כמו קפטריה שכונתית, שום סממן אופנתי ושום קישוט מרוקאי מיותר - היו שלושה בחורים במטבח, על הדלפק היתה ערימה של סירים, ובהם התחממו בשקט החלומות החמים שלי. "לשבת? לקחת?", שאל אותי הברנש החביב שאץ פנימה. "בינתיים לשבת", אמרתי, שומר על קשר עין עם ארבעת המהבהבים. תוך שתי דקות הונחה על השולחן שלי צלחת קוסקוס צמחוני מהבילה ושני סלטים קטנים - סלט עגבניות חמצמצות וסלט גזר שנראה חריף אבל היה מתקתק למדי. אני מניח שהסלטים מעשה בית, אבל טעמם היה סתמי כמו סלטים תעשייתיים. הקוסקוס, לעומת זאת, היה טוב. חם כמו שרציתי, מזין כמו שקיוויתי.
אבל בסביבה התחיל לעבור הגרר של העירייה, ולטשתי עיניים חשדניות לכביש. "רוצה עוד משהו?", שאל הבחור על הדלפק, "רוצה לקחת הביתה?". מתברר שהם עוברים עכשיו לדגש על משלוחים. כמובן, אתה מוזמן לשבת, אבל אולי פשוט תציץ בסירים? ואולי תיקח הביתה, למה לא? הצצתי קודם בתפריט. הוא עשיר ממה שמופיע בסירים, אבל אפשר להבין את הפער לאור השעה - חלק מהמטעמים כנראה אזלו.
בחרתי מה שבחרתי משאריות היום. העסקית נוהגת כאן כל היום, מ~12:00 עד 23:00, ומחירה האחיד (39 שקל) מקנה לי מנה בשרית, תוספת חמה וגם סלטים. לקחתי אפוא מנה של קציצות בקר עם תפוחי אדמה אפויים, מנה של קציצות עוף עם אורז, מנת גולאש ("נוסיף לך לצמחונית שכבר אכלת", אמר לי באדיבות האיש שארז). בתפריט מצוין מאכל טאג'ין של חומוס עם שפונדרה. בשלב הזה נשארה רק השפונדרה. לקחתי, למה לא, ורצתי החוצה לפני שיגיע הפקח. לפחות חמישה נהגים חיכו לי בשמחה ועשו לי כבוד בתקווה שאפנה עבורם את המקום האסור בחניה.
הפעם לא הספיקו לדפוק לי רפורט, וגם כל הכבודה הזו, שממנה אני מתפרנס כבר יומיים, לא צלחה את מחסום ה-140 שקל. קציצות הבקר והעוף היו טובות, השפונדרה, כפי שהבטיחו, היתה שמנה (שמנה מדי, לצערי), תפוחי האדמה האפויים היו אפויים, ובסך הכל המרוקאית הקטנה הזו באמת עשתה לנו שמחה קטנה בבית. אמנם, כמו שכבר פסקו מבינים ממני, בענייני אוכל הטריפוליטאיות לוקחות, אבל בענייני יעילות, תמורה, עדינות ומסירות המרוקאית בהחלט סיפקה את הסחורה. ובלי טיפה עצבים.
בארכה (?). בן יהודה 147. טל' 5220220. פתוח: א'-ה' 12:00-23:00, ו' 12:00-16:00. כשר.
בקטנה
תפאורה: קפטריה שכונתית
סביב השולחן: סועד אחד רעב
שירות: אישי. גם מגיש וגם אורז בקופסאות
חיוך: סחבקי
שירותים: סליחה, לא בדקתי. הייתי צריך להישאר בקשר עין עם המכונית
חניה: באדום-לבן, וגם לזה צריך מזל
שורה תחתונה: לבוא לביקור זריז ולהעמיס הביתה