פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: גבינה הולנדית

      פר?נס לארמ?נס, היה במשך שלושים שנה פקיד זוטר עד שיום אחד מציע לו מכר להיות סוכן מכירות של חברה הולנדית הסוחרת בגבינות: "זו סחורה שהולכת תמיד," הוא מעודד אותו, "הרי אנשים מוכרחים לאכול"

      בדרך נעצרתי לפני חנות גבינות והבטתי בהערצה בחלון הראווה. לאורה הבוהק של להקת נורות נחו, זו לצד זו וזו על גבי זו, גבינות גדולות וקטנות, שונות בצורתן ובמוצאן, שזרמו ובאו מכל הארצות השכנות לנו, ונפגשו כאן.

      גבינות ג?רו?י?ר ענקיות כאבני רחיים שימשו בסיס. עליהן הונחו גבינות צ?'סט?ר, ח?או?ד?ה, א?יד?ם ועוד סוגי גבינה רבים מספור שלא הכרתי כלל. כמה מן הגדולות שבהן שכבו שם בבטן שסועה וקרביהן חשופים לעין כל. גבינות רוקפור וגו?רגו?נזו?לה התגנדרו בלי כל בושה בירוקת העובש שלהן וגדודי קממב??ר זלגו מוגלה.
      מן החנות בקע ריח של רקב, אבל הוא הלך ונמוג ככל שהוספתי לעמוד שם.

      לא רציתי להיכנע לריח. החלטתי שאסתלק משם רק כשאני עצמי אחליט שהגיע הזמן ללכת. איש עסקים ראוי לשמו צריך להיות קשוח כמו חוקר הקוטב.
      "הסריחו לכן!" קראתי עליהן תיגר.
      לו? היה לי שוט, הייתי מצליף בהן.
      "נכון מאוד, אדוני," ענתה לי גברת שעמדה על ידי פתאום בלי שהרגשתי בבואה, "זה בלתי נסבל."
      אני חייב להיפטר מההרגל לחשוב בקול רם כשאני נמצא ברשות הרבים. כבר קרה שהפחדתי אנשים. בתור פקיד סתם, מילא, אבל איש עסקים זה כבר דבר אחר.
      מיהרתי אפוא לביתו של ו?ן ס?חו?נ?ב??ייק?ה ידידי. הוא בירך אותי על הצלחתי והציג אותי מחדש לפני ידידיו, כאילו הם פוגשים אותי בפעם הראשונה.
      "מר ל?ארמ?נס, סיטונאי מזון," אמר ומילא את הכוסיות.
      למה "מזון" ולא "גבינה"? נראה שגם לו יש משהו נגד המוצר הזה, בדיוק כמוני.

      אלא שאני הייתי חייב להתגבר על כך במהירות, שכן איש עסקים צריך להיות קשור ומחובר למוצר שהוא מוכר. הוא צריך לחיות אותו. לבוסס בו. להיות ספוג בריחו. אמנם כשמדובר בגבינה עניין הריח אינו קשה, אבל אני מתכוון לכך בעיקר באופן מופשט.
      תסכים אתי שבסך הכל, ובלי להתייחס לריח, הגבינה היא מוצר מעודן. היא קיימת כבר מאות שנים והיא אחד ממקורות העושר הראשונים של ההולנדים, אח?ינו שמעבר לגבול. גדולים וקטנים אוכלים אותה, צעירים וזקנים. העובדה שמזון מסוים משמש למאכל בני אדם הופכת אותו אוטומאטית למעדן. אם אינני טועה, היהודים מברכים על המזון שהם אוכלים, ולמה שלא יברך הנוצרי על הגבינה?

      מי שיש להם באמת סיבה להתלונן הם עמיתי סוחרי הדשנים. וגם הסוחרים בפסולת דגים, באברים פנימיים של בהמות, בפגרים וכיוצא בהם. הרי כל אלה עוברים מיד ליד עד שלא נותר בהם שום דבר שיש בו כדי לשרת את האדם.

      בין האורחים הקבועים המס?ב?ים אל שולחנו של ו?ן ס?חו?נ?ב??ייק?ה היו כמה וכמה סוחרים. ידוע לי על שניים מהם לפחות שסחרו בדגנים, כיוון שהם עצמם דיברו על כך. ואיזו סיבה יש לקפח את הגבינה לעומת הדגנים? הייתי כולי מוכן ומזומן לשרש את הדעה הקדומה הזאת. הרי הכוח הוא בידיו של מי שמרוויח יותר מכולם. ואני, עתידי עוד לפנ?י ואני נחוש בדעתי להתמסר לגבינה בכל מאודי.
      "הנה יש כאן מקום, מר ל?ארמ?נס," אמר האורח שהרתיע אותי בהתנהגותו יותר מכולם. לא בעל השיניים, אלא בחור אלגנטי וקירח, שדיבר היטב והיה שנון אפילו בעת "מהדורת החדשות", שהייתה מאוסה עלי כל כך.

      אמר ומיד פינה לי מקום, כדי שאוכל – זו הפעם הראשונה – לשבת ביניהם. עד עכשיו הייתי מתיישב תמיד בפינה, בקצה השולחן הארוך, כך שלא יכלו להביט בי בלי לפנות לאחור, מאחר שמתוך נימוס נהגו לשבת באלכסון, כשפניהם אל המארח.
      ולראשונה גם נעצתי את אגודל?י בכיסי מקטורני ותופפתי באצבעותי על בטני בקצב של מארש, כאדם מן היישוב. הדבר לא נעלם מעיניו של ו?ן ס?חו?נ?ב??ייק?ה, שחייך אלי בשביעות רצון.
      העובדה שהשיחה נסבה מיד על ענייני עסקים הוכיחה לי שהם מתחילים להתייחס אלי ברצינות.

      לא דיברתי הרבה, אבל מפעם לפעם אמרתי משהו, כגון: "מצרכי מזון הולכים תמיד," והם הסכימו אתי פה אחד.
      מזמן לזמן נעץ בי אחד מהם את מבטו, כאילו הוא מבקש ממני חיזוק. ואני אמנם חיזקתי מיד את ידיו בניד ראש מפויס. אדם צריך לנהוג הגינות בזולת, בעיקר כשהוא איש עסקים. אבל כדי שלא יחשבו שאני יושב ביניהם רק בתנאי שאאשר כל פטפוט היוצא מפיהם, אמרתי פעם אחת "צריך לבדוק את זה". ועל כך ענה לי בן שיחי, שהכרתי אותו כמי שאינו סובל שיתנגדו לדבריו, בנימה ותרנית: "כמובן", ושמח שיצא מזה בעור שיניו.
      כשהספיקה לי ההצלחה ליום אחד, אמרתי באופן לא צפוי: "ומה עם המסעדות, רבותי? מה אכלנו השבוע?"
      זה היה רגע השיא. החבורה כולה הביטה בי בתודה ובשמחה על המחווה המלכותית שבה הובלתי אותם בדרך אל הנושא האהוב עליהם.

      עד עכשיו הייתי תמיד אחרון היוצאים, כי לא העזתי לקום ראשון ולהפר את ההרמוניה של מעגל היושבים. וחוץ מזה, אחרי שכולם הלכו להם, הייתה לי הזדמנות לשפוך את לבי לפני ו?ן ס?חו?נ?ב??ייק?ה ולהתנצל בארבע עיניים על המעט שעשיתי ואמרתי במשך כל הערב, וגם על כל מה שלא עשיתי ולא אמרתי.
      אבל הפעם הצצתי בשעוני, קראתי: "אוי ואבוי, שבע ורבע. להתראות, רבותי, ותמשיכו ליהנות," הקפתי בחיפזון את השולחן, כמי שאינו יכול לבזבז אף רגע, לחצתי את ידו של כל אחד מהם בחטף והשארתי אותם לנפשם.
      ו?ן ס?חו?נ?ב??ייק?ה ליווה אותי אל הדלת, טפח בחביבות על שכמי ואמר שהיה יוצא מן הכלל.
      "עשית רושם עצום," הבטיח לי. "אני מאחל לך הצלחה בגבינה."
      עכשיו, שעמדנו לבדנו במבוא, הוא קרא לגבינה בשמה. למעלה הוא דיבר על מזון.
      מילא, גבינה היא בכל זאת גבינה. לו? הייתי אביר, הסמל שלי היה שלושה כדורים של גבינה אדומה מונחים על מגן שחור.

      אשתי לא זכתה לשמוע את החדשות מיד אלא נאלצה לחכות בסבלנות עד שאסיים לסעוד את לבי. לידיעתך: מעתה ואילך איני אוכל עוד אלא סועד. בבוקר, בצהריים ובערב.
      שלא תטעה, אשתי היא אשת חיל וגם א?ם למופת. אבל יש דברים שהם לדעתי מחוץ לתחום השיפוט שלה. ואני מודה ומתוודה שמזמן לזמן אינני עומד בפיתוי ואני מקנטר אותה עד דמעות. והדמעות שלה מטיבות אתי. אני משתמש בה כדי לפרוק את הזעם שיש בי על מעמדי הנחות בחברה. והפעם גם ניצלתי את שעותי האחרונות כעבד של "ג?'נ?רל מ?אר?ין א?נד שיפ?-ב?ילדינג קו?מפ?אנ?י” כדי לתת לה מנה הגונה.
      ובכן, אכלתי בשתיקה, עד שסוף-סוף התפרצה, לא עלי כי אם על הסכו"ם. אחרי אתנחתה קצרה ראיתי את עיניה מצטעפות והיא קמה והלכה למטבח. אני אוהב את הרגעים הדרמטיים האלה המשתררים מפעם לפעם בבית.
      הלכתי אחריה למטבח, כמו תרנגול הרודף אחרי התרנגולת, ותוך כדי חיפוש נעלי הבית שלי פלטתי: "את יודעת שעניין הגבינה סודר?"
      כי לדעתי היא הייתה אמורה לדעת.
      היא לא ענתה אלא החלה להדיח את הכלים. ובעוד היא מקשקשת בסירים וחובטת בקדרות, מלאתי אני את מקטרתי וגוללתי לפניה סוף-סוף את סיפור קורותי באמסטרדם.
      יפיתי קצת את המציאות והצגתי לפניה את עניין החוזה כאילו הפלתי את הו?רנסטרה בפח.
      "בבקשה, תקראי," אמרתי לסיום והושטתי לה את החוזה.
      מלכתחילה היה ברור לי שהיא תתקשה להבין את ההולנדית הרשמית ותתבלבל מרוב מונחים עסקיים.
      היא ניגבה את ידיה, לקחה מידי את הדף והלכה לשבת בחדר המגורים.
      אני, שהדפסתי אלפי מכתבים עבור "ג?'נ?רל מאר?ין א?נד שיפ?-ב?ילדינג קו?מפ?אנ?י”, קראתי את החוזה, כמובן, כאילו הוא ספר ילדים, אבל עכשיו התעכבתי במטבח בכוונה, כי רציתי שהיא תחזה פעם אחת מבש?רה את ההבדל בין כתיבת חוזה לניקוי הבית, יסודי ככל שיהיה.
      "מה את אומרת עלי?" שאלתי כעבור כמה דקות מן המטבח.
      וכשלא קיבלתי תשובה הצצתי אל חדר המגורים, לבדוק שמא נרדמה על החוזה שלי.
      אבל היא לא ישנה. ראיתי אותה קוראת במאמץ רב, אפה קרוב אל הדף ואצבעה מטיילת לאורך השורות, כדי שלא תדלג על אף אחת מהן. פתאום היא נעצרה.
      אפשר לחשוב שהיא קוראת את חוזה ורסיי, חשבתי לעצמי . מה כל כך מסובך כאן? גבינה, חמישה אחוזים, שלוש מאות גולדן וזהו.
      ניגשתי לרדיו, סובבתי את הכפתור ופתאום נשמע ההמנון הלאומי. הרגשתי כאילו משמיעים אותו לכבודי.

      גבינה הולנדית מאת וילם אלסחוט. תרגום: שולמית במברג, הוצאת עם עובד.