תרבות הבירה אינה זוכה בישראל לכבוד המגיע לה. נכון, עידן "יש לנו מכבי-גולדסטאר והייניקן. רגע, ועוד משהו, אלך לשאול את הברמן..." חלף עבר לו. יותר בירות איכות מיובאות לכאן בשנים האחרונות, ועדיין, מקומה של הבירה (מעבר לזו הבסיסית) בתרבות השתייה שלנו רחוק מאד מהשינוי התודעתי העמוק שעברנו בהתייחסות ליין. ברים ומסעדות משנים אמנם בהדרגה את תפיסתם בהתייחס לבירה, מבשלות בוטיק חמדמדות צצות אף הן לשמחת כולם, בירות מעשי ידי נזירים בבלגיה כבר אינן נשמעות כמו דבר אקזוטי ואזוטרי; ובכל זאת, ארוכה עדיין הדרך.
מסעדת Porter&Sons מרחוב הארבעה בתל אביב כאן כדי לתת פוש משמעותי לתרבות הבירה בארץ. 50 סוגי בירה מחבית יש בה ו-70 סוגי בירה בבקבוקים, מכל העולם וגם מישראל. לא היה כאן מקום כזה וכיף שעכשיו יש.
פורטר יושבת בחלל בו שכנה עד לא מזמן פאפאגאיו, מסעדת "אכול כפי יכולתך" שהוציאה במשך שנים רבות מדי את דיבתו הרעה של הבשר בקרב דורות רבים של סועדים. העיצוב שלה הוא מן קומבינציה בין לפאב אנגלי גדול, להיכל הסעדה אורבני ישראלי טיפוסי. זה מקום של ערב שלא יוצא מגדרו לשדר טרנד, אבל רחוק מלהרגיש כמו מסעדה נינוחה.
פותחים את הברז
נכנסים, פוגשים את תפריט הבירה ומתחילים להרגיש בלונה פארק. היצע עצום, רב ומרשים של בירות, שעושה חשק לטעום את כולו, מחציתו או לפחות לחזור כדי להגיע לכל אלו שלא הספקת. דגמנו ארבעה סוגי בירה והתאפקנו לעצור. כולן הסגירו טיפול מקצועי לעילא. האוכל מורכב ממנות קטנות וקטנות קצת פחות. אפשר להרכיב מהתפריט ארוחה משמעותית לגמרי של ראשונה-עיקרית-קינוח ואפשר להסתפק בנשנוש לצד הבירה. כל המנות נוצרו בכוונה תחילה ללוות נכונה את שטף הבירות.
מק שוף (30 שקלים ל-330 מ"ל) ושימאיי טריפל (36 ל-440 מ"ל) היו בחירות הפתיחה שלנו בבירות. מק שוף, בירת אייל בלגי כהה, מיובאת לכאן כבר שנים, בבקבוקים גדולים עם איור משובב של גמד. בפורטר מוזגים אותה מחבית. זו בירה מלאת גוף ומקסימה, שלו היה נגזר עליי לעבור לאי בודד ולבחור בירה אחת בלבד לקחת אתי, היתה הבחירה שלי. בירת שימאיי היא אייל המיוצר בבלגיה בפיקוח נזירים טראפיסטים. גם לה 8 אחוזי אלכוהול, אך היא עוצמתית ממק שוף ושונה בטעמיה, מצוינת בדרכה שלה. פעמיים עונג.
מכיוון המטבח הגיעו טרטר מוסר ים (42) עם סלק, בורגול, שמן זית, לימון ועשבי תיבול; ורוסטביף שייטל (44). במנת הטרטר בלטו הבורגול והסלק הרבה יותר מהדג. עודפי לימון העניקו חמצמצות יתרה לקומבינציה. זה לא היה רע, אבל אפשר היה לבצע אותה הרבה יותר טוב מזה. איכות הבשר במנת הרוסטביף היתה בינונית בלבד. אכלנו אותו כי היינו רעבים, אבל גם כאן, ציפינו ליותר.
הלאה: סיר מולים במשקל 450 גרם (72) וניוקי סולת א-לה רומאנה (34, למנה קטנה). המולים הגיעו עם שפע ירקות שורש ובמקום ביין לבן, כמקובל במול מרינייר קלאסי, בושלו בבירת חיטה. נוזלי הבישול היו חביבים, אם כי אישית אני ממשיך להעדיף חמאה ויין לבן במקום. יחסית למולים מופשרים, הם היו בסדר. בישוף אורווייס - בירת החיטה הגרמנית המתקתקה שלגמנו לצדם (5.2% אלכוהול, 26 שקלים לרבע ליטר) התאימה להם ככפפה ליד.
הניוקי, מפרמזן וסולת, הוגשו בחמאת אגוזים, מרווה ועגבניות שרי. זו מנה מעט כבדה, לא מבריקה אך סבירה. אם ייעודה לשמש עזר שומני ועשיר כנגד מסת האלכוהול מהבירה, היא עמדה בו בהצלחה. לענג כמנת אוכל? קצת פחות. שתינו גם ברבר בירת אייל בלגית בהירה בעלת שמונה אחוזי אלכוהול (32 לשליש) והסתפקנו בפאדג' שוקולד עם מרציפן ואגוזים (36), שיישר קו עם שאר האוכל במקום, לאמור: לא באמת בעייתי, אבל גם לא ממש איכותי.
לאחר לא מעט אוכל ו-3/4 ליטר בירה, רובה עתירת אלכוהול, התגלגלנו החוצה, עגלגלים ככדורי רגל במונדיאל. כאוהבי בירה מושבעים נשוב ל-Porte&Sons, זה ברור. נשמח אם נמצא שם אוכל מוצלח יותר מזה היחסית בינוני המוגש שם כעת.
Porter&Sons. הארבעה 14, תל אביב. 03-624435503