לויאלי

20 שנה לפחות עבד השף אליעזר לויה במסעדות בתל אביב. קצרה היריעה מלהכיל את רשימת המקומות בהם בישל. ברובם ככמעט כולם סיפק אוכל מצוין, רק שהרבה מדי פעמים זה נגמר בבכי. חודשים מספר אחרי הפתיחות, ולאחר ביקורות מהללות בקונצנזוס נדיר מקיר לקיר, אפשר היה למצוא את לויה מחוץ לאותן מסעדות. אפילו בתל אביב, עיר שידעה ויודעת שפים נודדים רבים, מדובר היה בפנומן. ומאחר שלויה הוא מאנשי המטבח היותר שווים שצמחו כאן - לא שף של אוכל מדוגם ומפונפן אולי, אבל מי שזכה בכישרון שהוא לא פחות ממתת אל ושמסוגל לנפק אוכל נפלא באמת – היה זה דפוס מצער ביותר. לרוב לא הצלחתי לאכול במסעדות בהן בישל לויה יותר מפעם אחת. ולא כי לא רציתי יותר.

בשנים האחרונות לויה לא בתל אביב. פרסקו, בר הבשר שהוא מוביל ברחובות, פתוח כבר כמעט שלוש שנים, בבעלותו של חנן אברמוביץ, איש מפעל הבשר קרל ברג. לויה ממשיך לעבוד שם. בזמן שעבר מאז הפתיחה הספיקו להיפתח שתי מסעדות נוספות תחת ניהולו המקצועי, האחרונה שבהן נמצאת בהרצה בימים אלה, באשקלון. מכיוון ששלוש שנים הן פרק זמן שבהחלט משחרר את לויה מחובת ההוכחה באשר ליציבותו, החלטתי לצאת לפרסקו הרחובותית. ברור היה שהשף, הטרוד בענייני פתיחת המסעדה באשקלון, לא יהיה ברחובות. זה, בעיניי, מהמבחנים היותר משמעותיים למסעדה; תפקידו של שף להעמיד מטבח כזה שמספק את אותה איכות בדיוק גם בהיעדרו. רבים מהשפים הגדולים במסעדות היותר מכוכבות בצרפת, מעבירים זמן רב יותר מחוץ למסעדה מאשר בתוכה. אצלנו, יש בדרך כלל פערים גדולים מדי בין איכות האוכל בנוכחות השף לעומת הזמנים בהם הוא נעדר. שמחתי מאד לגלות שהאוכל בפרסקו, גם כשלויה איננו, היה מוצלח בעליל.

פרסקו מממוקמת בחלק הפחות ייצוגי של רחובות, זה הרחוק 180 מעלות כמעט מהאזור הנאה והיוקרתי הסובב את מכון ויצמן. חלל המסעדה מעוצב כסוג של פונדק יומיומי פשוט ועם זאת נעים ומזמין. יש משהו כמעט עממי במקום אבל הוא מצליח, איכשהו, שלא להרגיש כמו שיפודיה או חדר אוכל להמונים.

השירות יעיל וסימפטי והנדיבות שורה בכל. הקונספט ישראלי עד מאד: שלם על העיקרית, בדרך כלל כזו המגיעה מגריל הפחמים, וקבל באותו מחיר בר סלטים חופשי. יש גם כמה מנות ראשונות בתפריט, אבל די בהצצה חטופה בבר כדי להבין שאין בהן צורך. מסה עצומה של סלטים, כבושים ומוחמצים מעשרות סוגים, שמזכירים לרגע, במספר המגשים לפחות, בופה בבית מלון טורקי. יותר מנעים היה לגלות שהמרחק בין אוכל של בית מלון ים תיכוני מצוי לסלטים של פרסקו הינו עצום ורב.

כמו ישראלים טובים, שמעמיסים יפה כשמציעים להם "און דה האוס", גדשנו את הצלחות מבר הסלטים, שהיה פשוט טעים. עגבניות שרי בעשבי תיבול, מטיאס, הרינג, צזיקי, תפוחי אדמה בשמיר, פלפלים קלויים ומוחמצים, סלטי כרוב למיניהם, עדשים בעשבי תיבול, כרובית ברוטב מתקתק, קישואים, עגבניות, מלפפונים וכרוב חמוצים, נקניקים ועוד ועוד. לפני שניגשים לבר מוגשות לשולחן שש פנכות עם חומוס, ממרח שעועית, איקרה, סלט טורקי, סלט חצילים קלויים, סלסת עגבניות ולחם טרי.

להלכה, כל האיזמים של תרבות הבליסה הישראלית במובניה הלא במיוחד סימפטיים מצויים כאן: מסה ועוד מסה והכל בחינם. למעשה, מזמן לא נתקלתי בבר סלטים חינני כל כך. להבדיל ממפגעי האנטיפסטי ההמוניים של איטלקיות תל אביב, כל אחד מהירקות קיבל נגיעת תיבול קצת שונה ונהנה ממובחנות. בסלטים ניכרה עדינות בתיבול וברטבים, ללא מיליגרם וולגריות. הדגים המלוחים היו חביבים, החמוצים מצוינים הודות לעדינותם, וכך הלאה. ככה בדיוק צריך להיראות אוכל עממי במיטבו. ומאחר שכל השפע החמדמד הזה מוגש עם עיקריות שחלקן אינן עוברות את רף 60 השקלים, מדובר באחד הדילים היותר נדיבים שניתן להעלות על הדעת.

הזמנו סטייק אנטרקוט במשקל 350 גרם (98 שקלים) ופילה מיניון ברוטב פלפל (110). נחמד היה למצוא בצלחת אנטרקוט משויש הראוי לשמו, עם טעם עשיר וטוב של בשר מיושן היטב, שקיבל צלייה מדויקת לדרגת מידיום בגריל שממול. מנת הפילה מיניון היתה הגזמה פרועה לגמרי. כמות הבשר בה היתה מספיקה לשני גברים מורעבים. איכויותיה היו קצת פחות מספקות אולי מאלו של האנטרקוט, אבל עדיין לא רעות כלל. מחציתה נשארה על הצלחת. פשוט לא יכולנו יותר.

בשלב הזה קצת התקשינו לנשום אבל לא הצלחנו להתנגד למנת מלבי עשירה וטעימה להפליא (29 שקלים). מנת בום שוקולד (29) הבריקה פחות מהמלבי, אבל היתה סימפטית. לאכול אותה כבר לא הצלחנו. 266 שקלים לא כולל נוזלים עלתה הארוחה הזאת. פרוטות בהתחשב בשקלול האיכות והמסה. אפשר לאכול בפרסקו בהרבה פחות מזה. בהחלט אשמח לחזור לשם לארוחת בשר נטולת יומרות לאנינות, אבל טובה ומספקת. ואיזה כיף שהשף לויה מצא לו, סוף-סוף, בית חם ויציב.

פרסקו. הרצל 23, רחובות. 08-9349788