התחלנו את השנה החדשה די עקום, אפשר לומר. בערב החג הבכורה חלתה ונראה ששקעה למרה שחורה (לא ברור מה קדם למה, אבל זה לא ממש משנה). כשאחד מהילדים חולה, האווירה בבית לא משהו בכלל. ראשית, יש להפריד בין החולים לבריאים, כדי שאלה לא יעצבנו את אלה ולא יפריעו אחד לשניה. זה מתחיל מחלוקה של הבית לשתי טריטוריות: החדר של אמא, שבו מתאשפז החולה, והחדר השני, חדר הילדים, בו אמורה להתקיים השגרה הרגילה. החדר של החולה הופך להיות שקט וחשוך ומאובזר בטישו, דלי (למקרה חרום), קערה עם מטליות רטובות להורדת החום, השלט של הטלוויזיה בהישג יד, וכל מיני סוגי מזון ומשקה שמוגשים לחולה רק כדי שיוכל לדחות אותם ולשגרם בחזרה למקום שממנו הם באו. החלל השני, שבו מתאשפז הילד הבריא, מאובזר בעיקר בערוצי ילדים ומשחקי מחשב, מה שאמור, על הנייר, לגרום לו להישאר בטריטוריה הסטרילית ולא לפלוש לזו של החולה.
לי נשאר המטבח והמרפסת שירות, ששם אפשר להתרווח בכיף על מכונת הכביסה (הפעם בתפקיד כורסה) ולבכות לחברות בטלפון. בימים כאלה, נראה שהזמן נעצר ואין לו משמעות. הבוקר, הצהריים והערב נראים בדיוק אותו הדבר. החולה תובענית וזקוקה להמון תשומת לב. הבריא לעומת זאת, תובעני לא פחות וזקוק להמון תשומת לב. שניהם נורא משועממים ואני מנסה לחלק את עצמי ביניהם. אני נעה בין החללים, מנסה לספק את צרכיהם הפיזיים (אוכל, שתיה, אמבטיה וכו') והנפשיים (משחקים, יצירות, פטפוטים. נו, תשומת לב) בצורה כזאת שאף אחד לא ירגיש מקופח. ולא, זה לא ממש עובד. המשפטים הכי שכיחים בימים כאלה הם "כבר מתוקה, אני מיד איתך" או "חמש דקות חמוד, ואני באה לשחק איתך". מתישהו, כולם נרדמים ויש הפוגה לכמה שעות.
אז בערב החג, כשכולכם חיבקתם ונישקתם דודים ודודות, אכלתם ראשי קרפיון, טבלתם תפוחים בדבש וזללתם עד להתפקע, אני שכבתי לי במרפסת, עם כוסית לשנה החדשה, בשקט, בחושך. ואתם יודעים מה? זה היה דווקא נעים. דממת אלחוט היתה באוויר. כך מצאתי את עצמי עם עיניים עצומות, צוללת לתוך חלום. בחלומי, ביקר אותי הסבא האהוב שלי, זה שנפרדתי ממנו כשהייתי בגיל של הבכורה שלי. זה שעבור הפינוקים שלו, ממש אהבתי לחלות כשהייתי ילדה. כשכל המבוגרים היו עסוקים, הוא תמיד בישל עבורי כל מיני מטעמים והגיש אותם למיטתי וישב לידי והנעים את זמני. אז בחלום, הוא שוב בא לבקר, סיפר שהכל בסדר אצלו והזכיר, שלמקרה שלא שמתי לב, גם אצלי הכל בסדר. אולי אפילו יותר מבסדר, גם אם זה לא נראה ככה כרגע. גם החצילים שלו, אלה שנורא אהבתי פעם, היו שם.
למחרת, הכנתי כאלה חצילים, כמו שלו. טוב, זה שהייתי ילדה מוזרה שאוהבת חצילים, זה לא אומר שהילדים שלי העיזו לגעת בזה. למען האמת, הם היו די מזועזעים. אבל אני, ממש עשיתי חגיגת חצילים כל היום למחרת. אכלתי חצילים בוקר, צהריים וערב. פעם קר, פעם חם, פעם עם טחינה בפיתה, פעם בצלחת, עם אורז לבן. הנה המתכון הכי בסיסי ופשוט לחצילים ברוטב עגבניות של סבא אהרונצ'יק שלי.
חצילים ברוטב עגבניות
החומרים:
2 חצילים קלופים ופרוסים לפרוסות של 1 ס"מ
ביצה טרופה
כוס קמח + כפית מלח וחצי כפית פלפל לבן
שמן לטיגון חצי עמוק
לרוטב עגבניות:
1 בצל קצוץ דק
מעט שמן לטיגון
3 שיני שום כתושות
קופסת (400 גרם) עגבניות מרוסקות
3 עגבניות טריות מגוררות
מלח
פלפל שחור
מעט סוכר (לפי הטעם)
קורט כמון
פטרוזיליה קצוצה להגשה
אופן ההכנה:
1. טובלים את פרוסות החציל בקמח ואז בביצה טרופה.
2. מחממים שמן במחבת גדולה ומטגנים את פרוסות החצילים עד הזהבה. מניחים על גבי נייר סופג.
3. מחממים מעט שמן בסיר רחב ומזהיבים את הבצל. מוסיפים עגבניות מרוסקות, עגבניות טריות, תבלינים ושום כתוש, מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש. מבשלים כרבע שעה ומוסיפים בעדינות את החצילים המטוגנים. ממשיכים לבשל על להבה נמוכה עוד כ-20 דקות.
4. מגישים חם או קר, עם פטרוזיליה טרייה קצוצה.