קונספט המסעדה הכפרית מהלך קסם תמיד על כולנו. עיצוב ספון עץ, או להבדיל עתיר אבן, עם אווירה חמימה ותפריט "כפרי", תמיד יעשו לנו את זה. כל כך יעשו שידרבנו יציאה מיוחדת מהבית, אפילו למקום רחוק. ככה זה עם טיפוסים אורבניים, שבעיות חניה בואך שאכטה מאגזוז של אוטובוס שידע ימים יפים ונקיים יותר הם לחם חוקם. בפועל, מעטות המסעדות מהז'אנר בישראל שבאמת מספקות את הסחורה. זה, כמובן, רק מעצים את הפנטזיה. כולם תמיד רוצים, מאוד, את מה שאין, או לפחות קיים במשורה.
נסיעתנו למסעדת אדמה בזיכרון יעקב שייכת לקטגוריה הזו בדיוק. במבנה משוחזר, כפרי ומזמין, בלוקיישן שכולו היסטוריה על גבעת זמרין היפה שבמושבה זיכרון יעקב, ממוקמת אדמה. כל מפגש עם פרסומים אודותיה הפעיל את העירוניקי שבי ביעילות. וואו, זה נשמע מקסים. ואכן, כשמגיעים לעת ערב ל"זיכרון", דרך היקב של "כרמל" עד גבעת זמרין המקסימה, זה אחלה. מבנה האבן שעל הגבעה, בין בתים הטומנים בחובם היסטוריה, עם תאורת חוץ כפרית מתוקה, חמוד להפליא. בשילוב עם הפשטות הכפרית הגרומה שבפנים, אפשר לדבר על תפאורה שעושה את זה, בכל המובנים.
עכשיו מגיעה, למרבה הצער, הנקודה בה מתחיל הסיפור להסתבך. האוכל במסעדת אדמה אינו יאה כלל. אם לדייק, מדובר במפגן חובבנות מעורר השתאות, בפרט לנוכח התמחור, שמיישר קו עם רף הבסיס התל אביבי מהליין הלא ממש מוזל. זו לא הייתה אחת הארוחות הרעות של הזמן האחרון; צריך להתאמץ מאוד כדי להיזכר בארוחות רעות ממנה בשנים האחרונות בכלל. היו גם כאלו. לא רבות.
תהינו אם המהירות שבה נחתו הראשונות והעיקריות על שולחננו, ללא כל שיהוי וגינונים, מייצגת כפריות דווקא. כך או כך, כשאתה נוסע במיוחד לארוחת ערב במסעדה שכל כולה הילה מהסוג שתואר ממעל, אתה לא מצפה למצוא את עצמך בוחר קינוח פחות מ-40 דקות מרגע ההגעה. אנרגיה כזאת אופיינית הרבה יותר לתעשיית ההאכלה המתוקתקת ולאו דווקא לטובה של תל אביב, או למקומות שבנויים על עסקיות צהריים זריזות.
כך או כך, כשהגיע האוכל הבנו שמשאלותינו תיאלצנה להמתין בסבלנות. קרפצ'יו פילה עגל ברוטב הדרים עם סלט שורשים (44 שקלים), קלמרי צרוב עם בצל סגול, עגבניה ומנגולד (56) ושניצל (38) לטף.
נתחיל דווקא ממנת הילדים, שקצת הדהימה אותנו. מאחורינו קילומטראז' מצטבר תלת ספרתי בשניצל כמנת ילדים במסעדות. כמעט תמיד, אפילו במקומות מוצלחים פחות, מנת השניצל נדיבה וטובה. כאן היא הייתה סתמית באיכותה וזערורית באופן קיצוני. משהו כמו שליש, אולי פחות, ממינון הסטנדרט. הפירה ליד היה חובבני לגמרי. אינני שייך לאלו המקטרים לגודל המנות, אבל הפעם מישהו הגזים שם.
מינוני מנת הקרפצ'יו היו סבירים לגמרי דווקא. חבל שאי אפשר לומר את זה על איכויותיה. היו שם נתחים עבים מידי של בשר באיכות די נוראית, שסלט השורשים קצת רענן אמנם, אבל רק קצת. מנת הקלמרי לא הייתה איומה כמו הקרפצ'יו, אבל גם רחוקה מלהיות טובה. טבעות לא רבות מידי שנחתכו ונצרבו כך שהפכו מסולסלות, לצד רטבים משעממים שלא הקפיצו אותן לשום מקום.
אוסובוקו שוק טלה בציר טלה עם ירקות שורש על מצע חיטה מקורמלת (96) ופילה לברק מעושן על עשבים טריים בציר עגבניות, צ'ילי וזיתים שחורים (88) הגיעו כעיקריות. האוסובוקו הוא ללא ספק מהמנות היותר גרועות הזכורות לי במסעדות בכלל. בשר צמיגי, סר טעם באורח קיצוני, שנוכחות הציר והירקות לא עשתה דבר לטעמיו, על חיטה שאת מגע הקרמל בטעמיה צריך היה לחפש. כבר הרבה זמן שלא נתקלתי בעיקרית בשר כל כך רעה. הלברק לא קרן כל איכויות, אבל לפחות לא היה כה לקוי כמו הבשר. הוא הגיע על אותו פירה תפלולי הזכור ממנת השניצל, היו בו חלקים חרוכים לכדי שריפה, אבל שלא כמו הבשר, לפחות אפשר היה לאכול ממנו.
פונדנט שוקולד חם (32) וקוביות שוקולד עם פיסטוק ברוטב על בסיס קרם חלבה (32) היו הקינוחים. שניהם שגרתיים ונטולי ייחוד, אבל לפחות לא איומים. 386 שקלים עלו יחדיו המנות שתוארו כאן, לפני שתייה ושירות. סטנדרט במונחי עלות אורבניים, על איכויות שרחוקות מהסטנדרט מאוד. התגלגלנו מגבעת זמרין לכיוון כביש החוף, עם מחשבות נוגות משהו על רמת הבסיס המצערת במסעדות בפריפריה.
לא, זו איננה אמירה גורפת על המסעדות כולן. יש מקומות עם אוכל טוב מחוץ לתל אביב וירושלים. חבל רק שנוכחותם בטלה בששים מול ים החובבנות והארכאיות הקולינרית, שמכתיבות את הטון כשיוצאים לאכול מחוץ לעיר. ראשוני זיכרון יעקב אולי אכלו רע בימים ההם. למה זה מגיע לנו?
אדמה. מעלה הראשונים 8, גבעת זמרין, זיכרון יעקב. 6283183 04.
עוד בוואלה!