לאוכל נולדה

בארוחת ערב שנערכה אחרי הקונצרט, הראה לי הכנר הראשון תמונה של אריה הרים ש"ירו בו בטעות כי חשבו שהוא במבי”, הוא הסביר תוך כדי שהוא לוקח ביס מאייל מבושל בישול ארוך. האריה, הצייד וסנט לואיס מתאימים לתמונה ההיסטורית כאן. תחילתה של כלכלת האיזור הייתה בפרווה וציד החזיק את ניצני ההתיישבות. איילות בלילות עדיין מסתובבות בין הבתים בסנט לואיס, ארצות הברית. מולארד ואווז שחור צוואר, אופוסום, זאב ערבות, איייל לבן זנב, ארנבים וכל החברים של שלגיה כאן. אני מרותקת מתרבות האוכל והיקשרותה לכלכלת ביגוד, בחיתולים הישרדותיים של חברה אנושית.

במקום בו נהרות המיסיסיפי והמיזורי מצטלבים, יש גישה לאוניות ובשל כך גם למהגרים שהגיעו לכאן במאה ה-19. אירים, גרמנים, בווארים וצ'כים הפכו את סנט לואיס לעיר של מבשלות בירה ולזכותו של המקום אפשר גם לומר שהוא פשוט מושלם לבירה: האזור רווי מים וגרמנים עם רוח יזמית, ומלא מערות אבן גיר טבעיות שהצטיינו להבשלה ואיחסון.

הפסנתרן הבין שבין כל הבירה, רצוי להוביל אותי לפסים שפויים יותר.

את רוצה להתחיל בארוחת בוקר לפני שאת נכנסת למבשלה?
בוא נאכל ארוחת בוקר במכולת משפחתית
את ממציאנית שטויות מדופלמת
תחפש!
(מחפש) את מזליסטית...
כמו המשפחה המצויירת שלי?
לא, באמת, יש דבר כזה
מה?
יש מקום שהוא חנות מכולת משפחתית שמגיש ארוחות בוקר צהריים וערב. כל מה שהם מגישים הוא מתוצרת מקומית ונאפה ומתבשל במקום. נראה לי שזה ימצא חן בעינייך
ברור שזה ימצא חן בעיניי, לבד דמיינתי את זה


פתאום יצאה השמש ונכנסנו למונית עם נהג מעשן וג'ז ברקע . טינה טרנר ומיילס דייויס התחילו את הקריירה שלהם כאן. הוא שאל אם הסיגריה מפריעה, הפסנתרן אמר שקצת, אז הוא פתח את החלון למינוס המוחלט והמשיך לעשן. הגענו לאחת מ-97 השכונות של העיר, שמרגישה שכונתית במיוחד.

"וינסלואס הום", מכולת בבעלות משפחתית, היא טייק אוף חכם במיוחד על חנויות הכל בו האמריקאיות. זוהי חנות קטנה בה אפשר למצוא הכל: צעצועים לצד סבונים, כלי כתיבה לצד חלב ומוצרים אורגניים שהמשפחה מגדלת בחווה שלה.

מאחורי דלפק אפשר למצוא פאמפקין אמריקאית, ג'ינג'ית, חייכנית ועסיסית, ערימת עוגיות ופאי, ומאחוריה מטבח חצי פתוח, ממנו מציצים שני אחיה ועוד שלושה טבחים נוספים. אבא שלהם על הקופה השנייה, עוטף יין מעולה ללקוח בשקית חומה. האח הקטן עם גשר בשיניים וכישרון שירות מסתובב בין השולחנות. אנחנו נעמדים בתור ארוך לפני הקופה.

מזמינים קנקן מיץ תפוזים שעומד ליד הקופה בגיגית מעוצבת עם קרח, אספרסו כפול ומקיאטו (מושלמים), זריז האצבעות מזמין טורטיה מקמח כוסמין וקמח מלא עם מקושקשת, תרד ופטה, הרוטב ליד זרעי כוסברה, צ'ילי ירוק, עלי כוסברה וחילבה. זו שעל העדשה מזמינה סלט קוב עם בצל סגול מוחמץ, עלי חסת משי וקוטג'. יחד: מקושקשת עם תפוחי אדמה ובצל שרופים בתנור. קופסא של מלפפונים חמוצים בשמיר ומלח, ומשחת שיניים כי נגמר לנו.

המנות מגיעות והחיוך שלי מתרחב. המקושקשת רטובה כמו שאני אוהבת. החסה מקרינצ'ה לי בפה, מתקתקה. הבצל המוחמץ מתוק מספיק וחמוץ מספיק, בצל כנה. תפוחי האדמה השרופים מתחתית המחבת עושים לארוסי הרוסי את הבוקר. מומלחים בדיוק. אני מתפעלת חזור והתפעל מהרוטב של הטורטיה, ממלמלת מי היה מאמין, חילבה. אנחנו מחליטים שבטוח פרנצ' טוסט עם אוכמניות ואני חייבת מאפין אוכמניות/ פשוט כי אין ברירה ותביאי עוד קפה/ אתהבטוח?/ זה לא טוב לי?/ לא/ תביאי.

אנחנו מזמינים, ומחכים, בינתיים אני בוחנת סכינים שעושים במיין ומסתכלת על אוסף הבירות שלהם. על העוגיות, על הסבונים, על הדבש והפולן, הדונג והעוקץ. על הגדלים השונים של הביצים, התה, השוקולד והשמפו. על אישה בכסא גלגלים חשמלי שעוזרת להוריד משולחנות.על רגלי השולחנות, עתיקים וחדשים, מבתי מלאכה מסוגים שונים.

אני אוהבת אוכמניות. אני אוהבת אוכמניות עם תשוקה (חשמלית! טנסי ויליאמס, המחזה ממוקם בסנט לואיס). אני אוהבת אוכמניות לבד. אני אוהבת אוכמניות בבקר, אני אוהבת אוכמניות במיטה. אפילו כשהן נמעכות לי בתיק הן נראות לי חמודות. המאפין קריספי מבחוץ, מתמתח על החיך בפנימו, מומלח בחוכמה מלמעלה. האוכמניות בו לא איבדו צורה ולא נמרחו מידי בתוך הבצק, וזה גרם לי לחפש כובע להוריד. הפרנצ' טוסט אמריקאי, שאנן, שמנמן מתבוסס לו באוכמניות ברוטב, לא מתחכם, התאייד מהצלחת ואפילו על הרוטב לא חסנו, עם אצבעות מורות לא השארנו כלום ממנו. הדובשנית בקופה אמרה שהיום בדיוק הם הוסיפו את הפרנצ' טוסט והטורטיה. המקום לא מתחייב לתפריט, הוא מאידך גם לא מתחייב לשנותו. המנות היו אמריקאיות קלאסיות אבל עם סיבוב, לא פירואט, סיבוב. כנות ויושרה מנחים אותו, הגזר שומר על גזרתו.

סטון סופ קוטג' - צלצלתי, השארתי הודעה. בעל הבית צלצל חזרה ובחביבות יתרה אמר שאין מקום, וצריך להזמין שבעה חודשים מראש. אם הייתי יודעת שהם קיימים הייתי מזמינה בית מ-1850 גינת עשבים, מטבח קטן, 24 מקומות ישיבה, ארוחת ערב -ב18:00-18:30 וזהו. יש גם בראנץ' בראשון. התאורה היא מנרות הרצפה מעץ, מקורית. תפריט מולטימנתי משתנה. נראה כמו שיא של קסם.

סידני סטרייט קפה - מענה לציפיות הניאו ביסטרו, מוקפד. עץ כבד ועציצים ירוקים.

הרבסט - חברה של הפסנתרן שגדלה בעיר, שלחה אותנו למוסד הקולינרי המקומי. תפריט יין אינטליגנטי, אורגני שיק אבל לא ממש אורגני, טעים. לא יוצא דופן בנוף האוכל ה"גדל מקומי, נאמן למוצריו" אבל ממש מוצלח.

טד דיוארס - רפרפת קפואה מופלאה, זה מקום מיתולוגי שמוכר קינוחים דמויי גלידה מתוקים ונחמדים ועצי אשוח בחג המולד. אלה גם אלה מהמצטיינים מסוגם. לא פתוח בינואר, אז הפעם לא יצא, אבל אוי זה נחמד.

לייטל סייגון קפה - ויאטנמית כיפית בלי יומרה ועם יושרה. רול מדף אורז ממולא ירקות ועשבי תיבול, מרק חריף צלול עם ירקות, טופו ועשבים. ברמונדי מאודה על אורז חום ואספרגוס עם ניחוחות של כפיר ליים למון גראס וגי'נגר, צ'ילי. נחמה.