הדרך המובילה לירושלים משופעת בצידיה ביופיו הצרוף של הטבע. עכשיו, כשהרקפות פורחות, השקדיות במלוא הדרן והכול ירוק, שמחה גדולה להסתובב שם. בשבילנו, אנשי החוף, שההר היחידי בתחום השיפוט שלנו הוא זה של חירייה; קצת בן שמן, קצת "בדרך לירושלים" בתוספת שמש חורפית, עושים את כל העבודה בהצלחה יתרה. תענוג להיות שם בימים האלו, כשאין גשם, רק תמיד-תמיד נתקלים בבעיה המוכרת: איפה אוכלים? באבו גוש יש המון מסעדות, אבל שנים של ניסיונות מתסכלים בין המקומות הכה ממוסחרים, שלא לומר משוכנזים, מרחיקים אותנו משם אינסטינקטיבית. במטבח של רמה טוב, אבל יקר באופן מעט מופרך.
בתוך הכלום הזה, מאג'דה, בעין ראפה, היא סוג של נווה מדבר. לא עוד מזללת חומוס-צ'יפס-שיפודים, שמוציאה את דיבתו הרעה של האוכל הפלסטיני, אלא מסעדה אמיתית, עם תפריט מסקרן, קו קולינרי מנומק, ואווירה של סעודה, להבדיל מ"באנו-ניגבנו-הלכנו". מיכל ברנס עבדה במסעדות בתל אביב, נישאה ליעקב ברהום מעין ראפה, ושם, בבית המשפחה, הקימה איתו את מאג'דה. כפר מוזנח למדי, עין ראפה; לא מטופח ומפונפן כמו אבו גוש השכן. מאג'דה בנויה כך שכשיושבים בה איכשהו לא רואים כלל את ההזנחה המסוימת שבחוץ. מהחצר המופזת, בין עצי הזית, או מהחלל הפנימי הכפרי, רב הקסם, נראה בעיקר הנוף. מדובר ביותר מסתם נווה מדבר. תענוג לשבת שם.
המטבח של ברנס משלב השפעות ים תיכוניות (קצת יוון, קצת פרובנס וקצת תל אביב) במנות פלסטיניות אסליות. האוכל לרוב פשוט, ביסטרואי. היסוד הפלסטיני בתפריט נאמן למקור,עם מעט מאד שילובים. הקינוחים תל אביביים לגמרי ויש תפריט יין לא רע בכלל, עם דגש על יקבי בוטיק לא מרוחקים (פלטר, פלם, סוסון ים). מן מיקס לא נורא יומרני ומבחינה קונספטואלית חינני בהחלט. אין מקומות כאלו כאן.
פתחנו בקובנייה פילה סלמון (55 שקלים) וסרדינים מטוגנים בעגבניות ועראק (52). הקובנייה מייצגת את החלק היותר קריאייטיבי במטבח של ברנס. במקום בשר נא, כבמתכון המקורי, היא משלבת בבורגול קוביות זעירות של סלמון נא. ארבעה כדורים פחוסים, דמויי ביצה קטנה, על מצע יוגורט ושמן זית. מנה מעודנת, נעימה לחיך, קצת קטנה מידי בהתייחס למחירה, אבל נחמדת. הסרדינים לא חיפשו להמציא דבר, אבל השילוב בין עגבניות ועראק, ליד כל חלבון המגיע מן הים, סימפטי תמיד. העראק מרכך את חומציות העגבניות, נותן עומק וגם עושר ארומאטי. במנה שקיבלנו, שהגיעה במחבת קטנה, היו שלושה דגיגי סרדין פתוחים ומטוגנים, ברוטב נחמד, עם חריפות מתונה, שהוסיפה ולא הכבידה. נעים היה לנגב את הרוטב בלחם.
הלאה: קבב גורגונזולה (78) ועלי אלסיין ממולאים באורז וכבש (78). הקבב היה טוב. ארבע קציצות כבש מבשר טוב, במינון בשר/שומן נכון, תיבול שמשאיר את הכבוד לבשר וקריצות מהגורגונזולה עזת הטעמים. לצד הקציצות היו נגיעות צבע שונות מסלק, מחית פלפלים, חזרת, טחינה ועוד. זה היה אזכור קטן ונחמד נוסף לפיוז'ן בסגנון עדות עין ראפה, של ברנס. מנה סימפטית בהחלט שמגבלתה, שוב, במינוניה: יותר מנת ביניים או "2/3", מעיקרית של ממש. הממולאים, מעלים המזכירים קצת עלי גפן אבל טובים ומעניינים מהם בכל מובן, הגיעו במינון נאה דווקא 16 במספר. המלית הייתה טובה, אם כי בחריפות מעט מוגזמת.
עד כאן אכלנו פשוט ולא רע, התמוגגנו מהאווירה והנוף ונהנינו לפרגן לזוג המעורב הנחמד, שמצליח כנגד כל הסיכויים, להעמיד מסעדה מצליחה ומתפקדת, שמצילה את האיזור כולו משיממון קולינרי טוטאלי. הקינוחים היו הרבה פחות מוצלחים; כאילו נלקחו מליין אחר לגמרי. מוס שוקולד נוגט (32) הזכיר מוס ביתי חובבני, ממתכון לא-מי-יודע-כמה ועוגת הגבינה עם תפוזים וקינמון (32) הייתה שגורה לחלוטין. אם בראשונות ובעיקריות ניכרה יד טובה, מיומנת ואוהבת, הקינוחים הרגישו מחופפים מעט וחבל. בדיעבד, הייתי מדלג עליהם.
אקורד הסיום היה, אם כן, מוצלח הרבה פחות. ובכל זאת, מאג'דה היא מקום ראוי. במרחב הגאוגרפי שלה היא המקום השפוי קולינרית הכמעט יחידי ואם לא סופרים את הקינוחים, האוכל בה חביב בכל קנה מידה. אם משקללים פנימה את האוויר והאווירה, מקבלים מסעדה ששווה לשבת בה אם אתם באיזור.
מאג'דה. הבית הכחול במעלה הכפר, עין ראפה. 02-5797108
שעות פתיחה: רביעי, חמישי: צהריים וערב. שישי: מהבוקר, כל היום. שבת: עד 16:00.
לכל הביקורות של אבי אפרתי
