בזמן שחלף מאז שנפתח, הצליח מתחם התחנה למתג את עצמו כאחד הפרויקטים היותר מבאסים מסוגו כאן. מבאסים, כי הפער בין פוטנציאל האווירה והאיכויות הגלום במתחם מהסוג הזה, לבין המתחולל בו בפועל, מצער למדי. זה ממש בסדר שבתי עסק בתוך מתחמים מתנהלים כדי להרוויח. זה די מבאס, שאי אפשר למצוא במתחם התחנה אפילו מקום אחד עם איכות ואופי; שהכול מרגיש כל כך ממוסחר, עד שלסועד מן המניין, שמחפש אוכל טוב מעבר לקיטש התיירותי, אין ממש מה לחפש שם.
לתוך שגרת האין קסם הזו הגיח, לפני קצת למעלה מחודשיים, הוגו בראסרי צרפתי. ביקרנו בו השבוע. יותר מכל דבר אחר, התגלה הוגו כמקום של כמעט. כמעט מספק אווירה של בראסרי אמיתי; כמעט מספק אוכל בראסרי אמיתי. בהשוואה למקומות אחרים במתחם, הוא אולי (כמעט) גן עדן, אבל כמסעדה להגיע אליה במיוחד, יש בו יותר מדי כמעט. קצת בדומה לפאבים ההם, שלכאורה הועתקו אחד לאחד מן המקור בארץ המקור באי הבריטי, אבל כשיושבים בהם, בלב מאפליית ההייטק של פרבר צפון תל אביבי, או באחת מערי איזור חיוג אפס-תשע, קצת קשה להרגיש שאתה יושב במקום אמיתי.
בראסרי'ס כאלה, באווירה משועתקת, אפשר למצוא בכל מקום בעולם. רק לפני מספר שבועות אכלתי באחד כזה בווינה, אוסטריה. רק שמעבר לאווירת הכמעט, האוכל במסעדה ההיא בווינה היה הדבר האמיתי. בהוגו שלנו, קצת פחות.
בתפריט, במקום ראשונות קלאסיות, יש מגוון מפתה של ראשונות קטנות. הזמנו שתיים מהן לפתיחה קונפי חזה אווז (29 שקלים), ובליני תפוחי אדמה עם קרם רוקפור וסלמון (27 שקלים) לצד רוסטביף (42 שקלים). באף אחת מהמנות לא היו פגמים בולטים. אף אחת מהן לא הצטיינה, או סתם סיפקה איכות צרופה של ממש.
קונפי חזה האווז הגיע עם ריבת תפוזים וצנימים. כמו שצריך. הריבה הייתה טובה והצנימים חביבים, אבל הקונפי, מאבני היסוד של מטבח פריגו שבדרום מערב צרפת, היה בינוני עד מאוד. במנת הרוסטביף הגיע הרבה יותר בשר משנוהגים להגיש כאן בראשונות המתומחרות ב-42 שקלים. הוא הגיע עם חרדל וקורנישונים, ולא היה רע, אבל, כקודמו, לא התרומם. קצת יותר איכויות ואופי לא היו מזיקים לו, לבשר. במנה הבאה מצאנו בליני תפוחי אדמה לא רע, וכמוהו גם קרם הרוקפור, אבל כמו בשתי המנות הקודמות, הסלמון היה יבש באורח מופרז לחלוטין. הנה כי כן, 3 ראשונות היו לנו, שבכולן ענייני המסביב נאים ומספקים, עם כוונות טובות ונדיבות במינונים, אבל לב העניין - ממש לא. שלושתן היו מנות של "בדרך", או "ליד".
עברנו לעיקריות: נקניקיות ציידים עם תבשיל כרוב וחרדל (69 שקלים), ודניס שלם עם סלט עגבניות ולימון כבוש (94 שקלים). הנקניקיות, מתערובת של בשר עגל ובשר לבן, היו מאלו הזוכות לציון "עובר". "עובר" משמעו שאינן רעות אולי. האם טובות? חינניות? או סתם חביבות? שוב, לא נתגלו בהן פגמים בולטים, אבל גם לא יתרונות צרופים.
דווקא הדניס, הדג הבנאלי והשגור, שאותו אנחנו נאלצים לאכול רוב הזמן במסעדות, כי זה-מה-יש, היה מוצלח בהחלט מסוגו, ומיצה לא מעט מגבולות הז'אנר. הוא היה עשוי ללא פגם, עם הרבה עשבים, נגיעות לימון ושמן זית. הוא לא נצלה יתר על המידה, עסיסו נשמר, והייתה בו איזו חיוניות. זו הייתה המנה היחידה בארוחה, שכן סיפקה את הליטרה המתבקשת. חלקנו, לקינוח, ברולה עם טוויל פילו ואגס ביין (36 שקלים). במקום בקערית, כבדרך כלל במנות כאלו, הגיע הברולה הזה כריבוע, על צלחת. מרקמו היה דחוס, הטוויל שאיתו בסדר, והאגס ביין חביב. לא קינוח רע, שמישהו השקיע בו כוונות טובות כדי שלא יהיה סטנדרטי לגמרי. האספרסו, לסיום, לא צלח כלל.
אז הוגו איננו המקום בה' הידיעה, אליו תדהרו כדי לאכול צרפתי טוב בתמחור שפוי. זו מסעדה שמתכוונת לטוב, מנסה, ולרוב נעצרת בבירור בדרך לדבר האמיתי. בפרמטרים תל אביביים, איכויותיה נעות סביב רף הממוצע, אפילו קצת מטה משם. לתיירים, מחו"ל או מישראל, שמגיעים למתחם התחנה ומתעקשים לאכול בו, זו כנראה, בכל זאת, האופציה הפחות מבאסת, שהכי מזכירה מסעדה מן המניין. אבל העובדה שזהו המקום היותר מוצלח במתחם התחנה, מעידה יותר על המתחם, ופחות על הוגו.
הוגו. רחוב יחזקאל קויפמן 6, מתחם התחנה, תל אביב. 03-5160008. לא כשר
לכל הביקורות של אבי אפרתי