פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רועה הצאן שמכר את הפרארי

      אברהם הרצליך הוא רועה צאן 'צעיר' בן 75, שעבר כברת דרך מנעוריו הפרועים בניו יורק, דרך העלייה לארץ, רצח בתו ובעלה ועד לימים אלו בהם הוא מטפל בשלווה בעדר של עשרות עיזים יפהפיות

      רועה הצאן אברהם הרצליך (ראובן קסטרו)
      (צילום: רובי קסטרו)

      אברהם הרצליך הוא רועה צאן 'צעיר' בן 75, גופו חזק ורזה. שיניו לבנות צחורות וכל כולו תשוקה יוקדת לעבודה הסיזיפית הכרוכה בתפעול מפעל חייו. תמצית עבודת המפעל בימים האחרונים, היא עדר של עשרות עיזים יפיפיות אשר מנצלות כל דקה של חום סביל בוואדי הפסטורלי שבין כפר תפוח הישראלי לכפר יאסוף הפלסטיני לחיפוש אחר אוכל. זמנן יקר. בעוד זמן לא רב יתחיל השרב ובינתיים, כלב זאב נמרץ תוחם אותן לבליסה יעילה ומרוכזת על פי שריקה - אחת לכמה דקות.

      רועה הצאן אברהם הרצלך (צילום מסך , צילום: באדיבות אברהם הרצלך)
      אברהם הצעיר. עלה בגיל 18 (מתוך סרט שצילמה אבישג אלבז שטרנגולד)

      רגל מגובסת שמובילה למחשבות על ארץ הקודש

      רעיית צאן בישראל החדשה משולה לרוב לתחביב רומנטי שעניין עסקי מהותי עומד מאחורי. נדירים הם העוסקים במלאכה זו, שאין מותג גבינות או בשר ברנז'אי בקצה מלאכתם. יוקר המחייה כמושג נפוץ ואבן שואבת לכל שיח חברתי עכשווי, מכריח אותם וגם אותנו לשאול בסוף כל דבר כברירת מחדל – 'איפה הכסף?' הרצליך, אייקון תנכ"י מודרני ומורכב ביותר, טעם בחייו הכול מכול, קודש וחול. המסע המטלטל שהתחיל בנסיעות על אופנוע כבד בניו יורק הנהנתנית, המשיך במסע רגליים יחפות דרך כל נופיה הירוקים של ישראל ושכול נוראי, נמצא כעת בישורת האחרונה, הרגועה יותר. 'איפה הנפש?' הרצליך שואל לפני, במהלך ובסוף תיאור כל פרק בחייו.

      הוא נולד בברוקלין ניו יורק וגדל בה כחילוני גמור עד גיל 23. נצר למשפחת יהודים שברחה ממזרח אירופה לאמריקה התוססת של שנות ה-40. "הסביבה החברתית ברחוב שלי הייתה מנותקת לחלוטין מהדת, לפחות זו שהייתה במעגלים הקרובים אלי. רוב היהודים לא שמרו שבת, אולי קצת כשרות". בגיל 7 אמו נפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן ולתפיסתו, תחושת היתומות שהשתלטה עליו באותם הימים, קירבה אליו את אלוהים באופן תכליתי. "ה' קרוב ליתומים יותר מכל אדם אחר, אפילו יותר מיהודים".

      תהליך עלייתו ארצה החל בגיל 18 והתממש חמש שנים אחר כך. הוא הוכר בסביבתו כנער חובב ומומחה למכוניות פאר ואופנועים מהירים. "היה לי אופנוע BMW 600 סמ"ק. הכלי הזה נתן לי שחרור רוחני ראשון מחיי העיר, שנאתי את ניו יורק. לא הכרתי טבע בגללה ובעזרת האופנוע יצאתי כמעט כל יום לטיול בנופים ההרריים שבפאתי העיר". הוא נרשם ללימודי הנדסה בקולג' בעיר ועזב אחרי זמן קצר כאשר קיבל הצעת עבודה מחברה מקומית שייבאה מכוניות ואופנועים של BMWלארה"ב. מניו יורק עזב עם שותף עסקי למיאמי בפלורידה ופתח סוכנות משלו למכירת מכוניות פרארי - לשימוש עירוני וגם למסלולי המרוץ. בגיל 23 הסתיים פרק מיאמי בחזרה לחיק המשפחה בניו יורק ופציעה במהלך ריצה בסנטרל פארק הובילה לרגל מגובסת ומחשבות מעשיות על יצירת חיים רוחניים יותר בארץ הקודש.

      רועה הצאן אברהם הרצליך (ראובן קסטרו)
      ההליכה ככפרה על הזלזול בטבע (צילום: רובי קסטרו)

      כל עולה חדש יודע: יהודים תימנים נהנים יותר ברגליים יחפות

      העושר החילוני כבר לא היה אושר בעיניו והמסע ארצה נעשה בדרך לא דרך – שבועיים של הפלגה בתוך אוניית מסע של צ.י.ם. "הגעתי ארצה כאדם שמחפש משמעות לחייו", הוא אומר. "הרגשתי קדושה והתמכרתי לשפה העברית ולשליטה בה תוך זמן קצר". הרצליך נרשם לחוויה אקדמית שנייה בלימודי תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים, אך גם כאן, פיתוי אחר, רוחני הפעם, משך אותו החוצה. "אחד המורים הרבנים באוניברסיטה המליץ לי על התנסות יחידנית בראש העין. הוא זיהה את העניין המיוחד שלי ביהדות המזרח, בדגש על הנוהגים והשירה של יהדות תימן".

      יהודי חילוני אשכנזי ניו יורקי לשעבר מוצא עצמו מתחבר לנוהגי אמונה יהודים תימניים?

      "תפיסת התפילה של יהדות המזרח מדברת אלי יותר אולי בגלל יסוד הענווה שבתוכה. תחושת החיבור לקרקע ולא המורמות מאדם או מעם. יהודים לובשי שחורים תמיד הפחידו אותי, עוד בימי ילדותי בברוקלין. הייתי בורח מהם מתוך תחושת פחד ודחייה".

      הרצליך לומד ב'חדר' תורה ומנהגים בסיסיים בראש העין עם ילדים בני 8. משם הוא שואב את התום וההשראה לחיות את חייו על פי דרך הנהגתו והוראתו של ה' את עם ישראל, דרך הנהגת רועה את צאנו. "לא ידעתי מה זה צאן אבל באחד הטיולים שלי בשטח פגשתי רועה צאן ערבי מטירה ושאלתי אותו אם יש מקום בארץ שיש בו רועי צאן יהודים. בהנחיתו, תוך זמן קצר התחלתי מסע רגלי, ברגליים יחפות, מראש העין לכפר זיתים. הרי פעם אהבתי מהירות וזלזלתי באדמה, עכשיו רציתי לחוש הכול באיטיות ובצורה פיזית ורוחנית טהורה. הלכתי שישה ימים עד כפר זיתים ושם התנסיתי לראשונה ברעיית כבשים במשך חודש".

      מה המחיר הפיזי ששילמת על המסע הזה?

      "הרגליים התחזקו תוך כדי ההליכה. כמעט לא היה שם אלמנט של כאב פיזי. ההליכה הייתה בשבילי כפרה על אהבתי הפסולה לאופנועים והנסיעות המהירות. הזלזול ביצירת הטבע של הבורא. מאז ועד היום לא חידשתי את רישיון נהיגה שלי".
      בגיל 26 בכפר זיתים הוא פגש את אביבה, אשתו לעתיד ואם ל-11 ילדיו. היא הייתה מטפלת בילדים בבית החולים 'פוריה' ואימה הייתה הטבחית של חדר האוכל בכפר. "אם נשאר אוכל אחרי שהילדים סיימו, היא תמיד הייתה נותנת לי לאכול קצת. אמנם לא הייתי עני ונזקק, היו לי חסכונות מארה"ב ומשפחה ששלחה לי כסף מדי פעם אבל בחרתי חיי צניעות מרבית. אני מניח שהיא סיפרה לאביבה עליי דברים לחיוב ומשם הכול המשיך. בפגישותינו הראשונות יצאנו לטיול באזור צפת ודיברנו הרבה על השקפות החיים שלנו. אמרתי לה בשלב הזה של חיי החלטתי לחיות בפשטות ובעצמאות ולספק את כל צרכי המחייה שלי בעצמי".

      רועה הצאן אברהם הרצלך (צילום מסך , צילום: באדיבות אברהם הרצלך)
      החליף את הטלאים בעיזים. אברהם (מתוך סרט שצילמה אבישג אלבז שטרנגולד)

      חופן כבשים תמורת שמן זית, בדים ועדר עיזים חדש

      "רעיית הצאן הייתה בשבילי חופש תנועה ומחשבה ולחוסר מוחלט בתלות באחרים. החלטנו להקים משפחה בצורה הפשוטה ביותר וכך עשינו". הזוג הצעיר החזיק בעדר כבשים קטן. "כאשר היה מסיק לכפר זיתים היינו לוקחים ממנו שמן זית. כאשר נגמר השמן אצלנו הייתי סוחר בכבשים עם ערבים תמורת שמן. לא היה מודל כלכלי של הכנסה קבועה אלא סחר בסחורות ומיצוי התועלת מהעדר. ביגוד מהצמר, חלב מהעטינים, בשר מבשרם. כל צורך חומרי חיצוני אחר, בעיקר דרך סחר עם אנשי ג'נין, היה תמורת כבשים – בדים לתפירת בגדים ואפילו סוכר".

      ביסוס המחייה על הצאן יוצרת אורח חיים בריא כמעט נטול חסרונות לתפיסתו אך בכל זאת, לשם יצירת עדר גדול ומשמעותי יותר, אברהם ואביבה, פלוס שלושה ילדים קטנים חזרו לאמריקה לכמה שנים להיכרות משפחתית ויותר מזה, לחסוך כסף לקניית עדר ומשק בית ראשון. "לקחתי קורס תכנות בסיסי במחשבים והתקבלתי לעבודה כמתכנת בתאגיד הביטוח העולמי Metropolitan Life Insurance במנהטן. אחרי 3 שנים חסכתי 12,000$ ובמחיר של 100$ לראש והוצאות נלוות, תכננתי הקמת עדר של 80 כבשים". את הדרך חזרה ארצה בחרה המשפחה לעשות בדרך קצת שונה אבל מוכרת היטב לאברהם, דרך אוניית משא. תחנות עצירה בטנג'יר, מרוקו ומשם לנאפולי באיטליה ואוניה אחרונה מיוון לנמל חיפה".

      "ב-1968 איתרנו משק פנוי בכפר זיתים. ואחרי שנים ראשונות של רעיית צאן משמעותית, הרגשתי שנולדתי פעם שנייה. יצאתי עם העדר לשטח וזרקתי את העבר לפח. כפר זיתים הוא מקום קסום למרעה, העדר שתה מדי יום ממעיין עין ניתאי בקרבת הכפר". אחרי תקופה קצרה, אברהם מוכר את כל הכבשים ובמקומם קונה עיזים. "כבשים לא יכולות לאכול הכול בטבע. בתקופות מסוימות הן אוכלות רק מספוא. מהעבר לעיזים סיפק גמישות מחייה ועבודה. פעם בחודש הייתי שוחט עז והבשר היה מחזיק חודש במקפיא. לפני פסח וראש השנה הייתי מוכר טלאים כמוצר אטרקטיבי בגלל שמדובר בעיזים טבעיות ששותות רק חלב עז ואוכלות אך ורק מהמרעה".

      היצע הארוחות הביתי היה אז מצומצם ופשוט. תפריט קבוע של שמן זית עגבנייה וזעתר. פיתות בטאבון היו תוצר של הליך קניית חיטה, טחינתה בריחיים של כפר טורעאן, וחזרה עם שק קמח שיהפוך לבצק.

      רועה הצאן אברהם הרצליך (ראובן קסטרו)
      מסעות רגליים שנמשכים ימים שלמים. הרצליך (צילום: רובי קסטרו)

      אחרי 40 שנה בכפר זיתים ו-11 ילדים, מתחיל פרק חדש בחייו. שמואל, בנו הבכור, בנה עבורו דיר עיזים בכפר תפוח, כהזמנה למגורים וחיבור לכמה מבני המשפחה שהפכו בעלי משפחות והתגוררו במקום. שטח המרעה השמימי בכפר זיתים נהרס עם השנים, במקביל לחדירתם המסיבית של עדרי פרות הקיבוצים וגדרות התיל שבאו איתן ופצעו את העיזים. "שאלתי את עצמי בשביל מה להסתכן בתפוח. הרי ידעתי שגונבים שם עדרים שלמים ולא ראשים בודדים כמו בכפר זיתים. וגם סכנת נפשות ברורה מול חלק מהשכנים הפלסטינים", אברהם נזכר.

      מסע עשרת הימים מכפר זיתים לתפוח, כמו המסע שהתחיל את הכול, היה רגלי. הפעם עם נעליים. "יצאתי ביום שלישי למסע והגעתי בדרך נס שעתיים לפני כניסת שבת. במהלך המסע לא ידעתי בדיוק מתי צפויות ההמלטות של העדר, וחמור מכך, זו הייתה תחילת החורף והאדמה עדיין מאוד יבשה. פחדתי מבעיית אספקת מים סדירה עבור העדר".

      אם נעליים כבר שמת, למה לא לשכור הובלה מסודרת ופחות מסוכנת לעדר?

      "הייתי חוסך הרבה כסף אם הייתי שוכר משאית שתעביר את העדר עבורי. במהלך המסע היו לי המון הוצאות הכרחיות שברמה הכלכלית הפכו את העניין ללא משתלם. אבל במסע הזה שבתי והכרתי את ארץ ישראל. וכמו במסע הראשון, הלכתי שוב על ההרים ולא בכבישים סלולים".

      טליה, בתו של אברהם הרצלך (באדיבות המשפחה , צילום: באדיבות אברהם הרצלך)
      בתו של אברהם, טליה, שנרצחה (קרדיט באדיבות אברהם הרצליך)

      כל בוקר משנן את סיפור עקידת יצחק

      אחרי שנתיים בתפוח, בסוף חודש מרץ שנת 2000, חייו של אברהם משתנים מקצה לקצה. טליה, בתו האמצעית, ובעלה בנימין זאב כהנא, נרצחים ברכבם ממארב של 3 מחבלים על הכביש המוביל ליישוב עפרה. טליה שימשה העוזרת של בעלה בניהול ישיבת "כהנא חי" בירושלים, אותה הקים לזכר אביו הרב מאיר כהנא, אשר נרצח על ידי מחבל בארצות הברית ב-1990. "היו לי 200 עיזים בתפוח וכמעט בכל יום הייתי לוקח אותן ל-7 שעות הליכה לכיוון עמנואל באזור נחל קנא. ב-6:30 קיבלתי טלפון משמואל שאמר לי שבנימין נפטר וסיים את השיחה. כמה דקות אחר כך הוא מתקשר שוב ומספר שגם טליה נהרגה", הוא נזכר. 6 ילדיה היתומים של טליה ובנימין אומצו על ידי רעיה, בתו של אברהם, והם גדלו, כמו הוריהם ז"ל, בכפר תפוח.

      מה שינה בך הרצח של טליה מבחינה תפיסתית?

      "אני מסרב להיות מנותק מהמציאות. הערבים רוצים לחסל אותנו. הם נשבעים הרי לקוראן שיעשו כך ובעצם רק נוכחות הצבא עוצרת אותם מלהרוג. אנשים עם צאן באמת כובשים את השטח. הרבה יותר מצבא או חקלאים שנוכחים בשטח הגידולים שלהם באופן חלקי ביותר. לא יכול להבין אנשים שמדברים על הסכמי שלום, בזמן שהם בכלל לא מבינים לעומק את המושג שונאי ישראל. בימי חמישי, מאז הרצח, אני בכוונה מוריד את העדר בצמידות לכביש היורד לצומת תפוח בשביל להראות נוכחות מול הפלסטינים. להראות שאני לא מפחד להיות קרוב אליהם".

      הרצח היה שורה ראשונה בשרשרת התנכלויות פליליות שיבואו אחר כך. לפני שנתיים גנבו 400 ראש מהעדר של אברהם – העדר כולו. אחרי שבועיים כוחות הביטחון מצאו חלק מהעדר ביריחו. צה"ל והמשטרה ארגנו מבצע פשיטה על החווה של הגנב ואברהם הצטרף לכוח על מנת לזהות את העיזים. "אחרי שהכוחות סיימו לפשוט על המתחם התחילו להעמיס למשאית את העיזים הגנובות, זיהיתי כמה עיזים שלא היו שייכות לי, כנראה היו שייכות לגנב. אמרתי לשוטר: 'אלו לא שלי!' ואני רואה מרחוק את הגנב עם אזיקונים על הידיים מנסה לשדר לשוטר את אותו המסר. השוטר אמר לי 'עזוב עזוב' ועזבתי. בסוף היום חזרתי עם 25 עיזים מתוך 400. היום ה-25 כבר הפכו ל-80 אבל זה רחוק מאוד מהעדר שהיה לי".

      עד לרגע זה, סך גניבות העיזים המצטבר מעדרו של אברהם מתקרב ל-800 ראש. נתון שהיה מרתיע ואולי גם מחסל רועי צאן או מגדלים אחרים, אך אברהם רחוק מלהיכנע. "היום אני כבר לא רץ. הגוף השתנה ואני לא מנסה לעשות דברים נגד הטבע. אם אני יושב הרבה זמן בנקודה אחת בשטח, קשה לי מאוד לקום. בימי השרב אני צועד קילומטרים ספורים. בימים רגילים עד 7 קילומטרים. 400 העיזים שהיו לי באמת סיפקו הרבה שקט בחיים. בשר וחלב לשימוש משפחתי מלא וגם להכנסה כלכלית בעת הצורך. היום בגילי אני כבר לא דואג לפרנסה. ברוך השם כל הילדים שלי עובדים ואני מסתדר עם מה שיש".

      מהם האלמנטים האמוניים שבאים לידי ביטוי בתחושת האבל הקבועה שלך?

      "בכל בוקר אני מצטט לעצמי אותם פסוקים מהתנ"ך. משנן בכל בוקר את עקידת יצחק מתחילתה ועד לסופה. בזכות העקדה אני מבין את המשמעות העמוקה של הקרבת בן. כמו שבסיפור הבסיסי השם הורה לאברהם לעקוד את יצחק ולא היה ויכוח גלוי בין הצדדים למרות שאברהם קיבל הבטחה שימלאו את הארץ עם זרעו. יש לי המון הבנות משלי בתוך הסיפור הזה. אברהם מגיע להר מוריה ובונה את המזבח, מכין את העצים ושם את בנו "..ע?ל-ה?מ??ז?ב??ח?, מ?מ??ע?ל ל?ע?צ?ים..". ממעל לעצים – ולא על העצים, הביא אותי למסקנה שאברהם הרגיש ברוחו שה' בסופו של דבר ירחם עליו ולא יגרום לו להרוג את בנו". לתפיסתו של הרצליך, אין צורך בהקרבה הפיזית לשם בחינת רמת האמונה, אך אקט ההקרבה הוא צמצום המרחק האולטימטיבי בין האדם לאל.

      רועה הצאן אברהם הרצלך (צילום מסך , צילום: באדיבות אברהם הרצלך)
      "האוויר הנקי יוביל למחשבה נקייה יותר". העדר (צילום: מתוך הסרט של אבישג אלבז שטרנגולד)

      בטבע אין מבנים מרובעים סכמתיים, אלא צורות שברובן נוטות להתעגלות

      צעירים יהודים חילוניים עירוניים יכולים למצוא דרך להתחבר לרעיית צאן?

      "רעיית צאן היא דרך וחוויה רוחנית, הרבה לפני שהיא נהפכת למקצוע. צעירים יהודים שישאירו חלון מחשבה פתוח בטרם ימסדו את חייהם ויקימו משפחה, יכולים למצוא בדרך זו אלטרנטיבה אמיתית לחיי הניתוק המשפחתי שמציעה הסביבה העירונית. אני גידלתי את ילדיי במרחבי הטבע מסביב לכפר זיתים והם התחנכו והתבגרו מתוך חווית רעיית הצאן. שדה המרעה בעיני ילד הוא מרחב אינסופי מפחיד, מסקרן ובסופו של דבר מאתגר. בגיל 9 הבנות שלי היו נשארות בשטח עם 400 ראש. הביטחון האישי מתפתח כי נוצרת חובת אחריות מול הצורך בשליטה אפקטיבית על החיות. ומהי האלטרנטיבה בצד השני? איזה אחריות יש לילדים היום בכל סביבה אחרת?"

      החיבור לטבע וליווי הצאן, יוצק לתפיסתו של אברהם גם יכולות שימושיות אחרות. "משה, אחד מבניי, היה מצטיין בניווטים כאשר שירת ביחידת אגוז. מעבר ליתרון המובנה שהיה לו בשהייה ותנועה בטבע, הוא הבין את הרבדים העמוקים של הקרקע. מול התפיסה הקלישאתית ש'ארצנו היא קטנטונת', עומדת מציאות אחרת של כיבוש הארץ ברגליים ומכאן להבנה שהיא לא כל כך קטנה כמו שמדברים. ההבנה הבסיסית שבטבע אין מבנים מרובעים סכמתיים, אלא צורות שברובן נוטות להתעגלות. אם מחברים שני רבדים כאלה להרבה אחרים נוצרת היכולת לדמיין את הביטוי האמיתי בשטח לשרטוט המדויק שבמפה".

      "אם הייתי מייעץ ליהודי העירוני הצעיר לקראת המשך חייו הבוגרים, הייתי אומר לו: 'תתחתן ותעבור ליישוב קטן. יש לך ילדים ואתה דואג להם קודם כל לצרכים הגשמיים. בוא תעסוק ביישום המחשבה הראשונית על היכולת לספק להם אוויר נקי לנשימה'. האוויר הנקי יוביל למחשבה נקייה יותר אצל הילד בהכרח".