איך אהב לשאול פעם שר האוצר בדימוס וראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד, כשעוד היה טאלנט טלוויזיוני מבטיח: "מה ישראלי בעיניך?". ובכן, מה ישראלי בעיניכם (כשמדובר באוכל)? חומוס? פלאפל? שווארמה? לגמרי; אבל שניצל, זה ברור, לוקח בהליכה ועם יד אחת קשורה. שניצל עוף כמובן, שכן ישראל היא אומת אוכלי קוריצות ידועה. את החומוס, הפלאפל והקבב ספגנו משכנינו הערבים. את השניצל מהמטבחים האוסטרי והגרמני אבל עם טוויסט: במקום שניצל חזיר או עגל, שניצל מחזה עוף. הכי סתמי שיכול להיות והכי שלנו.
שניצליות לרוב תמצאו ברחבי ישראל אבל ברובן ככולן מוגש השיבוט המקומי, זה שמשנמך את המקור. התייחסות משמעותית יותר לוורסייה המרכז אירופאית, נדירה לגמרי כאן. באיירן, מסבאה גרמנית בווארית, עושה זאת בשנים האחרונות בהתמדה רבה בלי ליישר קו לצרכי טעם הרוב. מאחר ונדמה שהחורף אכן מאותת על בואו, יצאנו לשם השבוע לבדוק מה מתרחש נכון לכרגע במסעדה הגרמנית האמיתית היחידה בארץ כנראה; האם מספיק טוב שם כדי לקפוץ במהלך הימים הקרים והגשומים שעוד נכונו לנו, לאוכל דשן ובירה.
כמה מילים על המקום, לפני שעוברים לאוכל. באיירן איננה המסעדה לבילוי אינטימי, אנין ורווי אווירה. פשוט מאד שם, כמו במסבאה/מזללה גרמנית מהסוג העממי. קצת כמו פאב תל אביבי של פעם, רק עם ציורי אילוסטרציה של הקייזר פרנץ יוזף וסמלים גרמניים על הקירות. כזה הוא גם השירות חביב, משתדל אבל גם מעט חובבני.
שפע אופציות שניצל, די הרבה סוגי נקניקיות ועוד כמה מנות בשר (גולאש ועוד כמה) יש בבאיירן. לצידן ישנה סקציית ראשונות לא קטנה שמצליחה גם היא להיראות נאמנה יחסית למטבח הגרמני ולא להרגיש כמו פשרה מקומית מבאסת עם טעם הרוב.
פתחנו בהרינג (38 שקלים) וקזה שפצלה (32 שקלים). השפצלה, בצקניות עגולות קטנטנות, הגיעו במעין מחבת קטנה עם פטריות יער עם פס עבה למדי של גבינת גאודה מעליהן. שמן? ברור, אבל למסבאה בווארית לא באים כדי לחשב יחידות כולסטרול. מוצלח? סביר. הבצקניות לא הרשימו והגאודה הייתה צמיגית. זה לא היה גרוע אבל גם בטח לא מוצלח מידי. ההרינג הגיע עם תפוחי עץ בשמנת חמוצה, שהיו חביבים, לצד מלפפון חמוץ ופרוסות לחם שיפון. כל התוספים עשו את העבודה אבל ההרינג עצמו היה מאיכות בינונית למדי.
עברנו לעיקר: שניצל באיירן (66 שקלים) ונקניקיות לנדיגר (52 שקלים). השניצל, על בסיס בשר עגל, היה ענק וכיסה כמעט לגמרי צלחת מסעדות גדולה. בהיקפים זה בהחלט הזכיר את השמיכה הזוגית המוגשת בקפה נואר כשניצל, רק שבבאיירן מדובר בשתי שמיכות אישיות. להבדיל מבנואר, שם חזה העוף דק כנייר ואת עיקר המאסה והטעם מספקת הבלילה, כאן נתח העגל עבה יותר והוא גם ספק הטעם העיקרי.
ביחד עם פירה לא רע וסלט טוב, בשתי קעריות ועם פלח לימון ליד, הצליח שניצל העגל הזה לעשות את העבודה. הוא היה חביב בהחלט. הבשר היה מאיכות סבירה פלוס, הוא נותר אדום ולא הרגיש שמנוני.
מתחת לשניצל נחה שלולית ענק של רוטב דמי גלאס. היא הייתה מיותרת. לא בגלל ששניצל עגל ודמי גלאס אינם יכולים להיות חברים; כי ביצועה היה ירוד. אפשר לומר זאת גם כך: כדאי וטוב שבאיירן יתמקדו במה שהם יודעים לעשות ולא במה שלא.
צמד נקניקיות הלנדיגר, על בסיס בשר עגל, היו טובות אף הן. כך בדיוק הרגישו נקניקיות עגל שאכלתי לא מזמן בשוק סופ"ש בגרמניה: בשרניות, שמנמנות, עדינות תיבול וטעימות. ג'אנק, אבל טעים לאללה.
שניצל ונקניקיות שותים עם בירה וכדאי שתהיה בהירה, לא מתובלת ולא כבדה. הכי כיף לעשות את זה לפני הצהריים, כשקר, אבל אנחנו בישראל ואף פעם לא באמת קר. הפרנסיסקנר מחבית שלגמנו בבאיירן התאימה להפליא לאוכל והייתה מזוגה היטב.
קינחנו בשטרודל וינאי קלאסי (29 שקלים) שלמרבה הצער מאלץ אותי לקלקל מעט את השמחה, דווקא לקראת סיום. להגיד עליו שהיה חובבני זה לתת צל"ש לו איננו ראוי. זו הייתה מנת ענק שבטח מספיקה לשניים אבל היא הייתה בעייתית מאד. רוטב וניל חם חובבני לא הוסיף איכויות אף הוא. אין חוזרים פעמיים על משפט באותה ביקורת אבל הפעם אין ברירה: באיירן צריכים להתמקד במה שהם יודעים לעשות, לא במה שאינם.
צאו לבאיירן בחורף הקרוב. לא לישיבה ממושכת, אלא כדי להעמיס ביעילות ולהמשיך. יהיה לכם נחמד. רק הקפידו להיות בהירים וממוקדים בבחירותיכם: שניצל, נקניקיות ובירה; זה העניין שם. אותו אפשר לסגור בהרבה פחות ממאה שקל לראש ולצאת מבסוטים.
באיירן, פרישמן 22, תל אביב 0775565753
לכל הטורים של אבי אפרתי
חשבון
