מעבדות לחירות: האם אפשר לגרום לקונדיטורית להשתחרר מפחמימות?

אף פעם לא הייתי בחורה של מתוקים. העובדה שאני מכינה קינוחים למחייתי, אינה פרדוקס בעיני. אני חושבת שצריך להעריך טעמים וארומות כדי להיות קונדיטור טוב. עניין הסוכר הוא בגדר תיבול נוסף למנות האחרונות, ואינו חייב להיות שחקן מרכזי (אולי מלבד מתכונים מסוימים בהם אין איך לעקוף את תפקיד הסוכר לטובת המרקם). לכן, כשקיבלתי את הטלפון מוואלה! והסכמתי להשתתף בניסוי, לא הרגשתי שהימנעות מסוכר תייצר אצלי קשיים כלשהם. קמח לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר.

אז שבוע כמעט בלי קמח וסוכר התחיל. כתבתי "כמעט", כי עוד לפני שהסכמתי לצאת למלחמה, ביקשתי פטור מהתנזרות מאלכוהול. הסוכרים הרבים שנמצאים באלכוהול לא יכללו בהתנזרות שלי וכך אצליח לא לחטוא וגם לא לרזות (חס וחלילה).

השבוע התחיל בכמה שעות של תחושת שליחות. הסתובבתי ברחוב עם מבט זחוח, שאפשר לייחס רק לבחורה שמעולם לא ניסתה להימנע מכלום, כעיקרון; לא הפסקות עישון, לא ניסיונות דיאטה וממש לא תכנית אימונים אישית בחדר כושר. נראה ששבוע בלי קמח וסוכר, זאת הדרך שלי להוכיח לעצמי שאני גברת כל יכולה.

ביום הראשון "למחלה" לא אכלתי כלום. זה היה ממש בלי כוונה או משים. פשוט ישבתי בכמה פגישות בבתי קפה לאורך כל היום ותפריטי האוכל נראו אומללים למדי. מיד טיפחתי הרגל נוראי, שמגיע יחד עם אנשים בדיאטה, להתלונן על המבחר הדל שיש לאלו המנסים להימנע מגלוטן. בשביל להיות הוגנת, העיניים חיפשו בעיקר במשבצת של הסנדוויצ'ים בתפריט. כמובן שהייתי חייבת להסביר למי שישב איתי שבדרך כלל אני מוסיפה כמה גרגירי סוכר לאמריקנו שלי. זה לא הופך אותו למתוק, אבל ללא גרגירי הסוכר הוא הרגיש פחות טעים. הייתי חייבת לשתף, כדי שכולם ידעו כמה כוח רצון יש לבחורה הזאת.

ביום השני קמתי זחוחה עוד יותר. לא רק שלא אכלתי אתמול קמח וסוכר, לא אכלתי אתמול כלום. קמתי ליום פגישות חדש שהתחיל דווקא עם כיבודים בצורת פירות יבשים ואגוזים. בחיים לא הייתי שולחת יד לצלחת שהוגשה שם, אבל אני אישה בריאה יותר ממי שהייתי שלשום, ולכן נשנשתי עם הקפה שקד ומשמש מיובש.

המשכתי לירושלים. אחרי עוד שתי פגישות, החלטתי ללכת לבקר את דניאלה בבארוד. אני ירושלמית לשעבר ובארוד הוא מוסד של 20 שנה, שכל מי שדרך בו פעם אחת התאהב מיד בו ובדניאלה, בעלת הבית יוצאת הדופן. הגעתי עם חבר והוא הזמין פסטליקוס חמינדוס. כיסוני בצק מהממים שנאפים במקום ובפנים בשר טחון עסיסי. סיפרתי לו שלפני 16 שנים, ניסיתי להיות צמחונית לחודש. המשפחה סבלה מזה מאוד. הרביתי להתלונן על דלות התפריטים במסעדות (תחושת דז'ה וו קלה). יום אחד, ישבנו לארוחת ערב משפחתית בבארוד, וכשהגיע הפסטליקוס חמינדוס לשולחן, הושטתי יד והפסקתי את הצמחונות בשניה. הפעם זה לא יקרה, נשבעתי. גדלתי מאז וחוץ מזה מדובר רק בשבוע. החבר היה בשוק, "טוב קחי ביס בובה. כולה מדובר בכתבה לפסח. מותר לך ביס". עמדתי בפיתוי נוסף ולא הרגשתי אומללה בכלל. פאי הרועים על תבשיל כבש בגינס היה מופלא כל כך, שחיזק אותי עוד יותר.

למחרת התעוררתי ליום של עבודה במטבח. עוגת חתונה ענקית תקל לי על ההתנזרות. גם ככה אין מה לטעום ואחרי יום שלם במטבח נאלם התיאבון לגמרי. טעיתי. רק עכשיו קלטתי כמה כלים אני "מנקה" בעזרת האצבע שנכנסת ישר לפה בתנועת קרין גורן, כשאני מזגגת עוגה. המודעות הזאת נוראית לי. המשכתי עד כמה שרק יכולתי ולבסוף שברתי את הצום דווקא בסיור מודרך בבני ברק. אני לא יודעת אם זה ריח החלה החסידית או דווקא הקיגל שברוח המקום גירה אותי כל כך, אבל משהו באווירה נתן לי את האישור. המאכלים המנחמים עם הריחות הביתיים ואפילו קדושים כמעט, היו סיומת נעימה לשבוע הסליחות הזה. ועל מה בעצם יש לי לסלוח בכלל? מה רע בקצת סוכר ופחמימות?