כל כך הרבה מקומות חדשים נפתחו בזמן האחרון. כולם רוצים, כל כך מנסים; אף אחד מהם לא באמת מצליח. הרצון להימנע מעוד מקום חדש שלא פוגע, שלח אותנו השבוע למקום חדש קצת פחות, בתקווה שהקארמה אולי, הלוואי, תשתנה. לא אכלנו עד עכשיו בג'מה במתחם נגה ביפו, והתחשק לנו איטלקי מהסוג הכי פשוט - סתם ארוחה של פיצות, פסטות וקצת ירקות, ואם אפשר שיהיה צנוע, נעים ונדיב. מאחר וגם מסעדות איטלקיות סבירות מהסוג הבסיסי והגנרי די קשה למצוא כאן, הנמכנו ציפיות.
בחלל של ג'מה, השוכנת במתחם נגה ביפו, אכלנו בעבר סטייקים במסעדת פויקה ומה שהוגדר בשעתו 'אוכל יפואי' בזיגל הגדול. אף אחת מהן לא הבריקה. בגלגולו הנוכחי של המקום זוכה החלל הגדול, עם התקרה הגבוהה, לעיצוב בסיסי אך חמים. כשהגענו הייתה בג'מה המולה מהסוג הנעים ומוסיקה נוכחת אך לא פולשנית.
התפריט האיטלקי בסיסי לגמרי, עם אופציות אנטיפסטי מוכרות, הרבה פסטות, הרבה פיצות ומעט עיקריות. שום דבר שלא פגשנו ועוד נפגוש בעשרות, אם לא יותר, בתי אוכל איטלקיים בתל אביב ובישראל כולה. המשאלה הבסיסית הזו, לפיצה טובה ופסטה טובה, משותפת כנראה לאנושות כולה. לרוב, כאמור, היא משאירה את האוחזים בה עם הרבה פחות מחצי התאווה. הפעם זה היה אחרת.
התחלנו עם פנצנלה (56 שקלים), טרטר דג יפואי (52 שקלים) ופיצה מרגריטה (54 שקלים). האוכל הגיע מהר. כל המנות היו נדיבות מאד. בפנצנלה היו עגבניות משני סוגים (צלויות ושרי תמר), פלפלים קלויים, זיתי קלמטה, קרעי מוצרלה וקרעי פוקצ'ה ברוטב על בסיס שמן זית וחומץ שרי. הירקות היו טריים ורעננים, המוצרלה טובה, הבצק ספג את הנוזלים, התיבול היה במידה הנכונה וכל העסק הדיף רעננות כיפית.
בטרטר, על בסיס מוסר ים, היו עגבניות שרופות, עשבים, בצל סגול, קצת לבנה בצדדים ושמן זית-לימון. הדג נקצץ לקוביות גדולות יחסית שהמחישו את טריותו, שמן הזית והלימון העצימו ולא הכבידו, ושאר התוספות שיקפו נכון טעמי טרטר ים תיכוני בסיסי וחביב.
מרגריטה היא מבחנה האמיתי של כל פיצריה. אין בה אמצעי הסוואה משום סוג - לא ירקות, לא פטריות, לא עשבים, תיבול או גבינות נוספות; ואי אפשר לטשטש דבר. מרקם הבצק, איכות המוצרלה, טעמי הבסיס של רוטב העגבניות והאינטראקציה בין שלושתם הם המנבאים היחידים. פיצה טובה היא סוג של אלכימיה. פיצה סתמית היא פחמימה ריקה מיותרת. המרגריטה של ג'מה עשתה את זה: בצק, טופינג, מידת צלייה - הכול ישב בול במקום והיה טעים ומשמח.
לעיקריות הלכנו על לינגוויני בולונז (69 שקלים), פפרדלה פונגי (72 שקלים) ופילה דניס מהטאבון (94 שקלים). את טעמי הבולונז, על בסיס תבשיל בקר ביין אדום, אפשר וצריך היה לחדד. במקום בולונז למיטיבי לכת קולינריים, עם נוכחות משמעותית יותר לטעמי עומק של תבלינים, אלכוהול ואולי גם קצת כבדים, זה היה בולונז לכל המשפחה - עגול טעמים וידידותי למשתמש. ככזה הוא היה עשוי היטב. גם אם לא ענה על הפנטזיה הפרטית של כותב שורות אלו לראגו במיטבו, דור ההמשך עף עליו.
במנת פפרדלה הפונגי היו שמפיניון, פורטובלו ופורצ'יני ביין לבן, מעט שמנת ובזיליקום. התוסף הידידותי לכל במנה הזו היה שמן כמהין. כמו הבולונז מעוגל הפינות, גם כאן, עשו בג'מה כדי שיהיה טעים לכו-לם. כמה טיפות שמן כמהין וההמון נכבש ללא קרב. מדובר, ללא ספק, בסוג של אופיום להמונים. לטעמי, רכיבי המנה הזו - שלושה סוגי פטריות עם יין לבן, קצת שמנת, ציר ירקות ופרמזן, מספיקים לגמרי. הכול בה היה עשוי היטב - האטריות בושלו לדרגה הנכונה, הפטריות שמרו על מרקם נכון, היין סיפק חמיצות וארומאטיות נעימה והפרמזן נתן אומאמי. טיפות שמן הכמהין גרמו למרקם הטעמים להיות מודגש מידי. זה היסוד המסמן את ג'מה כאיטלקית לכל המשפחה, להבדיל מלטועמים מנוסים. לאנינים מבין הסועדים זה יפריע. לכל השאר, פחות.
מנת הדניס בטאבון הייתה פשוטה שבפשוטות: שני פילטים שנצרבו במחבת, לצד שפע ירקות. זו מנה של בית אבל היא הייתה עשויה היטב. הדג שמר על עסיסו והירקות ניתנו בנדיבות רבה. את פונקציית החלבון והירק, כקונטרה לערימת הפחמימות, סיפקה המנה הזו בהצלחה יתרה.
לקינוח חלקנו טירמיסו (38 שקלים) בכוס שהיה סביר בלבד. גם הוא הרגיש ביתי משהו, להבדיל ממקצועי. כמו כל המנות עד כה, גם הוא היה גדול מאד.
ג'מה איננה מסעדה אנינה ומתוחכמת. האוריינטציה שלה מכוונת בבירור לקהל רחב ככל האפשר. המטבח קורץ במודע אל הרוב, להבדיל מהמיעוט. אם ערים לכך ומבינים שזהו מקום גנרי לכו-לם, אפשר לצאת מג'מה מסופקים. זו מסעדה נטולת תחכום ונעימה שהשירות בה סימפטי והאוכל חסר יומרה ולא רע בכלל מסוגו. אופציה חיננית בהחלט לארוחה משפחתית בסיסית ונחמדת.
ג'מה, תרצה 14 יפו, 03-6058276
חשבון:
