שוויון, חרות ומשהו קטן לשתות

איך הפסקתי לתעב והתחלתי לחבב את הצרפתים? יום הבסטיליה כבר או טו טו נגמר, אבל אני מחזיקה כבר כמה ימים בבטן את הסיפור. וכמו כל סיפור טרגי, הוא לא קשור לעניין עצמו.

הצרפתים, לצורך העניין, כלל לא אשמים בכך שלא סבלתי אותם. הם דווקא היו בסדר, עם מגדל אייפל הזה שלהם, עם סנסר ושבלי, עם הרומנטיקה, ועם קארי בראדשו ואמילי בפריז.

למרות שצ'רצ'יל ויהונתן גפן אמרו, כל אחד בדרכו, שלא באמת צריך לאהוב צרפתים כדי לאהוב את פריז. האמת היא, שמעולם לא הייתי בפריז.

כן, זה הזמן לזרוק עליי עגבניות או לפתוח פה בתדהמה. לא הייתי בפריז וגם לא בניו יורק אבל אם וריאנט דלתא, אפסילון או למבדה לא יבלעו את העולם אולי זה יקרה עוד השנה.

את פריז "שמרתי" איכשהו לטיול לזוגי כמו קלישאה מהלכת, ואחרי שאחותי חזרה משם מירח דבש וכדורגל הבנתי שלא טיול זוגי ולא נעליים. חופשה זוגית זה במלדיביים או גג ביינות אילת. פריז, תהיה בסופו של דבר כנראה גיחה קצרה לשופינג או גג לפתיחה של הטור דה פראנס הבא.

העניין שלי עם יום הבסטיליה בכלל נעוץ באקס לא מיתולוגי אבל בן אלף אקסים כזה, שעשה לי סצנה בבית השגריר בחגיגה של ה 14 ביוני 2000. אפילו הקדשתי לו פרק לא נחמד במיוחד בספר שלי (היזהרו גברים מנקמה של אקסיות כותבות).

הייתי אז בת עשרים וקצת וחשבתי שכבשתי את העולם. מאז הפרידה, גם שרפתי את "הקשרים" בשגרירות והחלטתי שאני יותר לא חוגגת את יום הבסטיליה לעולם. מה שנקרא "לא שאנל ולא נעליים של כריסטיאן לובוטון".

אלא שלפני שנתיים פגשתי את מנהל השיווק של 'מואט אנד שנדו' שהגיע לביקור בארץ וערכתי איתו ראיון חגיגי שנמשך לאירוע אל תוך הלילה. בהתחלה הוא קלט את הווייב המתנגד שלי לשמפניה ואז שבר אותי בשנייה.

אחר כך הוא קלט את האנטי לארוחה הצרפתית הארוכה ולטעימות השמפניה המהונדסות שבאו בעקבותיה. אחרי כמה כוסות כבר סיפרתי לו את הסיפור שלא קשור למשקה בכלל, והוא החליט שמערב ההשקה אני יוצאת בן אדם אחר שתדע לשיר את ההמנון בהמהומים ומתוך שינה.

זו היתה הצלחה כבירה. גיליתי ששמפניה אפשר ואפילו עדיף לשתות עם קוביית קרח. שזו לא ה"קאווה" החמה מאירועי קבלת הפנים בחתונות, ושלצרפתים בין אם נאהב ובין אם לא, יש סטייל ואי אפשר לברוח ממנו.

"צרפתיות אמיתיות וצעירות", כך רמזה לי מישהי מהמשלחת הצרפתית באותו ערב - אחרי שכבר השתחררתי ולא הפסקתי לשתות שמפנייה - אז ביקשתי שבלי.

"לא שותות שבלי אלא סנסר את יודעת?". ואז הבנתי שיש לי פה מדריך לשתיינית הצרפתיה המתחילה וגירדתי ממנה טיפים נוספים: בערב רומנטי תבקשי לעצמך בורגון אדום. וזה בסדר גמור לשתות לעצמך לבד בחדר מפעם לפעם לה מואלו מתקתק.

לא את כל ההמלצות יישמתי. אחרי שנתיים של שבלי ומערכת יחסים בעייתית שיש לי עם שרדונה שאינו משבלי, פניתי לסנסר. גם כי אמילי בפריז גרמה לצריכת הסנסר לעלות פלאים, וגם כי בחום והלחות יש משהו מאד מרענן וקליל ביין הזה. אפשר לשתות אותו בבוקר, אפשר גם בערב והוא בעיקר לא מפיל לשינה. "לה שאטו, סוביניון בלאן טוריין", הוא אופציה נפלאה למי שמתחשק לה לגוון ולהעמיק בטעמים.

אז אני מודה שאת יום הבסטיליה הנוכחי לא ממש הספקתי לחגוג כהלכתו, למרות שאני כבר מחבבת את הצרפתים מחדש, גם אם קצת שמחתי שהם לא עלו ביורו. ועדיין אני חושבת שיש משהו ביינות הצרפתיים (ללא קשר ליום הבסטיליה) שהופך כל ארוחה למשהו משודרג ומעודן בוודאי בקיץ והם בהחלט ראויים להתייחסות.

אגב, חם לי מידי להתמקד באדומים, על הבורגון האדום נדבר בהזדמנות אחרת, אני אשמור כנראה לסתיו.