נא לא להפריע: טליה לוין חוגגת

"תשכחי את פריז, בתל אביב ננוחם". הבטנו זה בזו ברגע של חולשה, והבנו שלא תהיה נסיעה לפריז לוויקנד כריסטמס וצריך למצוא תחליף. לך לעזאזל אומיקרון. לא הייתי בפריז מעולם, אפילו לא בעצירת ביניים ובקצב הזה של הווריאנטים, אני מתחילה לחשוש שלא אזכה לראות אותה עד גיל חמישים. אני לא פרנקופילית. למען האמת, צרפתים מעצבנים אותי. על אחת כמה וכמה העונה השנייה של אמילי בפריז. אבל פריז עצמה, נו שוין, צ'רצ'יל אמר את זה לפניי.

אז כריסטמס בתל אביב - יפו כמו שאומר ראש העיר, זה לא עסק רע. לפני שבועיים ברחנו מרעשי הפינוי בינוי למלון ג'ייקוב סמואל (גילוי נאות: ממש לא ממומן!), מטר מהבית שלי והרגשתי קצת ברצלונה. עשינו "ניצן ומנו" (לחובבי הז'אנר) על המרפסת שהשקיפה למגדל ארלוזורוב, בערב ירדנו לקפה פופולר של אבי ביטון ונתקע לי אפילו קצת מבטא. ראינו כי טוב ושמנו לנו למטרה לקפוץ אחת לכמה שבועות ללילה במלון בתל אביב (המחירים עכשיו, כשאומיקרון בשטח והתיירים בבית, ממש ברצפה!!!). הלוקיישן שנבחר הפעם היה דרומי יותר, הוטל 75 ממש על אלנבי. על אחד מבתי הקפה שמאפשרים נוחות מירבית לעובדי הלפ טופ, פתחו בית מלון קטן שמאפשר לכל שתייני הכריסטמס סילבסטר שגרים מחוץ לעיר, לישון לילה לפני שהם חוזרים הביתה.

אבל אומיקרון כאמור, מבאס לי את הצורה ולא התחשק לי לרקוד במסיבה ביתית מסביב לעץ אשוח למרות שהיתה אחת כזו בדרום העיר שהוזמנתי אליה, אז לקחנו כמויות של אלכוהול וחגגנו באלנבי, אבל בין ארבע קירות, כמו בגיל 21 כשהגוף הכיל ערבובי אלכוהול מכל הבא ליד, וכשלא היינו צריכים לישון לילה במלון הכי מפתיע בשכונה כדי להתאושש מהנגאובר.

אתחיל בזה שאני לא אוהבת מבעבעים. פה ושם שמפנייה באירועים שמרימים בהם כוסית, ומבחינתי לעבור ישר לג'ין, וויסקי או יין. אבל בכל זאת, יום הולדת לישו ושנה חדשה בפתח, ומול מצעד 50 השירים הגדולים של האייטיז ב MTV ששמנו בחדר במלון, האווירה דרשה שנפתח שמפנייה. אז הייתה לנו 'וילרנאו ברוט רזרבה', קאווה אורגנית, ו-"מעודנת בועתית" ושנחשבת לאחת הקאוות המפורסמות ביותר בקטלוניה.

ברצלונה אגב, היתה המדינה האחרונה שביקרתי בה לפני המגיפה, ובכל פעם כשאומרים לי משהו על קטלוניה אני מתרפקת על זה כמו שסאדאם חוסיין התרפק על הביס האחרון ממקדונלדס לפני שהוצא להורג. אפרופו קטלוניה, יבואני וילרנאו המותג, חוברים השבוע ל"JONY WINE BAR " בהרצליה פיתוח, לפופ אפ קטלוני שבו אפשר יהיה לטעום את כל המהדורות של וילרנאו שעשו עלייה ארצה. אם ההר לא טס לברצלונה, ניסע להרצליה.

היתה לי מעין פנטזיה כזו לרכוש סוודרים מכוערים של חג מולד, אבל הם עלו הון באמזון ותארתי לעצמי שעם האיטיות של הדואר הם גם לא יגיעו בזמן. אבל במקרה קבלתי מארז של גלנמורנג'י, עם מהדורת חורף מוגבלת - (יש רק 810 בקבוקים אז מהרו!) של הסינגל מאלט השווה הזה, עם צעיף כריסטמסי צבעוני לתפארת. מדובר בוויסקי חורפי ועשיר, שמיושן בחביות ברבן ואז עובר התיישנות נוספת בחביות יין מרסלה שנותנות לו את הטעם המתקתק והפירותי.

בגזרת היין, היו לי שאריות של בוז'ולה (מר נו, שכבר כתבתי עליו במדור) שפתח את התיאבון (וולט מ-'לה רפובליקה'), ואחד היינות הרומנטיים בעיני - ולפוליצ'לה, (סיפור ארוך שאולי יום אחד אספר) אבל בכל פעם כשאני נתקלת באיזה ולפוליצ'לה יש לי חיוך טיפשי כמו שירי הכריסטמס של ג'ורג' מייקל. הפעם זה היה ברטני 2018, ולפוליצלה ריפסו, (אגב, מחיר ממש נמוך ליין כל כך טוב).

בשורה התחתונה, מסר לכל האוהבים שנהרסה להם החופשה בחו"ל, לא צריך להתבאס על מחירי העתק פה בארץ כי אם תצאו קצת מאילת-כנרת-ים המלח, ותחפשו מתחת לאף, אפשר במחיר של ארוחה זוגית במסעדה לסגור לילה במלון, לקחת בקבוק יין שווה (לא לשכוח פותחן בתיק איפור), צ'ייסרים (לא צריך לארוז בגדים, אז יש מקום לבקבוקים), לשים MTV על סיכומי שנה קיטשיים, ושישרפו הווריאנטים.