חודש של השמחות

בכל שנה באמצע חודש יוני יש לי קצת קוצר נשימה מוזר כזה. ספק מפחד ספק מהתרגשות, ספק מחשבון נפש שנוחת עליי בתקופה הזו שלפני יום ההולדת שלי, שחל בתחילת יולי. לפי האמונה הסינית העתיקה, החודש של לפני יום ההולדת מסמל כביכול "מוות" לא במובן הטרגי של המילה חלילה כמו במובן של התחדשות. השלת השנה הישנה לפני שנכנסת השנה החדשה לחייו של אדם. כך שאם אתם מרגישים עייפות בלתי מוסברת, ותחושה של רצון לשנ"צ תמידי, כדאי שתסתכלו בלוח השנה.

אומרים ששנה מתחילה באמצע ספטמבר, קצת לפני ראש השנה. אצלי היא מתחילה באזור אמצע יוני. זו אולי הסיבה שאני מתחילה לחגוג ימי הולדת כמה שבועות לפני המועד הרשמי, ואולי המילה לחגוג היא קצת גדולה מידי בהקשר הזה. אני מעדיפה לציין, לשתות לשוכרה ולהיות עם אנשים שאני אוהבת. תכלס? לא ממש צריכה יותר מזה, (אבל תרגישו חופשי לקנות לי מתנות).

מידי שנה בסביבות אמצע חודש יוני מציינים לא רק את בוא הקיץ, אלא גם את פסטיבל היינות הלבנים במרינה בהרצליה, שמסמל גם עבורי את פתיחת עונת החגיגות. הפסטיבל מתקיים 14 שנה וזה מדהים שאני מצליחה לזכור אותו לא רק מיומו הראשון, אלא את מי שליווה אותי בכל שנה ושנה למאורע. זה קצת כמו "חיים שכאלה - מסעותיי בפסטיבלי היין" , שהחלו כמי שלא ידעה לשתות יותר מכוסית רוזה אחת קטנה ועד לזו שכבר יודעת שגם אחרי ערב הטעימות היא עוד יכולה עוד לצעוד לבר הצמוד, להמשיך לשתות וגם לרכוש כמה בקבוקים לא שגרתיים הביתה.

למי שמחפש אטרקציה שיש בה גם חנייה (אני תמיד ממליצה לאכול משהו קטן אחר כך לפני שחוזרים לכביש), 22-23 ליוני במרינה הרצליה, וכדאי לרכוש כרטיסים בהנחה מוקדמת ולא לחכות לרגע האחרון, וגם להגיע בסביבות 18:00 וליהנות מהשקיעה ומהשעות הראשונות שעוד לא מתמלא ממש. כמובן שיש לציין שהפסטיבל נערך בהפקה ובארגון החברה העירונית לפיתוח התיירות בהרצליה ומרכז 'איש הענבים', בשיתוף מגזין 'יין וגורמה'.

אפרופו איש הענבים, אני זוכרת שלפני המון שנים עוד בטרם פתח חיים גן את המקום החדש בואכה חצרות יפו, נסעתי עם ע' חברי הטוב והוותיק כמעט מידי שישי למבנה הישן כדי לטעום יינות מעניינים. לא ממש ידענו או הבנו מה אנחנו שותים, אבל השתכרנו ואין כמו יפו העתיקה כדי להזות דברים מול סלע אנדרומדה. דווקא אחרי המעבר של גן למתחם החדש כמעט ולא יצא לי לבקר במקום למעט באירועים מיוחדים (קורונה וזה). לא מזמן, החלטתי שאולי כדאי לחדש את המסורת היפואית שאימצתי לעצמי לפני יותר מעשור ולפקוד את אירועי הטעימות שנערכים במקום כמעט מידי כמה שבועות.

לגן יש סיפור חיים מרתק במיוחד שאולי זה לא המדור לפתוח אותו בו, אבל אחרי שגיליתי שבתקופת הקורונה בדיוק בזמן המעבר למתחם החדש והמפואר, נאלץ גן לפתוח את מרתף היין הפרטי שלו ולמכור יינות מהאוסף האישי רק כדי לשרוד את התקופה, במחירים של אלפי שקלים לבקבוק לפעמים ליינות בני 50 -60 שנה, לא יכולתי שלא להתרגש.

לא פעם שאני מספרת לחברים שאני קופצת לטעימה (שפתוחה לקהל הרחב ואין לה קשר לעבודתי) הם תוהים אם זה למוזמנים בלבד. אז לא, גן, והנה עוד אחד מהדברים שאני אוהבת אצלו, מנגיש את תרבות היין לקהל הרחב ובמקום יוזמים פסטיבלים, טעימות לפי טרואר, מדינות, טעמים וכיוצ"ב וכל מיני אירועים שגם מי שלא באמת מבין ביין יכול להגיע וללמוד ולטעום על הדרך משהו חדש, אז ממליצה לכם חום לעקוב אחרי פרסומים ופשוט לקפוץ. הריטואל הקבוע שלנו הוא לעבור את הכביש אחר כך לפר דרייר - להזמין עוד בקבוק ולרדת על מנת הנקניקיות המושלמת שלהם.

את המדור הזה אני כותבת אחרי שחיסלתי בקבוק שלם (לאורך היום) של 'כרם שבו, רוזה (היין הקבוע בבית הקפה שהוא גם בר היין השכונתי שלי). זה היה מן יום כזה שלא יכולתי לשבת בבית מול המחשב והחלטתי לספוג השראה וגם אלכוהול בחוץ. אלא שאז בין כוס אחת לשנייה נתקלתי בבקבוק של יקב נטופה (לאטור) לבן 2019 שהזכיר לי חופשה שנקטעה ובקבוק דומה שנותר מיותם כי לא הספקנו לפתוח אותו. אז הנה התיקון, הקטן לפחות.

100% שנין בלאן - טעם חדש-ישן שאני ממליצה לכל מתעקשי הסוביניון והשרדונה המקובעים להתחיל לאמץ. והמחיר? בחנויות היין הוא עולה פחות ממאה שקלים. כמו שאני אוהבת.