המסורת החדשה שלי: להקשיב לטעמים

אפשר לתלות את זה במינֵי הסברים - ביוגרפיים, חברתיים או חזיריים - ואפשר, וגם מותר, להישאר ללא הסבר. העובדה היא שאני איש של טעמים עזים. דומיננטיים. מוחצנים. משהו בי מתקומם כשהמאכל או המשקה שלי מתביישים, מצניעים את נוכחותם, מרכינים את עוצמתם. למה להם? למה לי? תכונות טובות, כמו הנאות גדולות, נועדו לבלוט.

וכך מנותיי, היודעות נפש בְהֶמְתן, מסתערות עלי בכל מה שיש להן, חשופות או מתובלות, חריפות ומרות, חמוצות ומתוקות. יחסינו, בהתאם, סוערים עד מטלטלים. כך אנחנו רגילים.

ולא רק כשאוכלים, גם כששותים. בכוסותיי האהובות שוכנים (זמן קצר, עד שהם נבלעים) יינות, בירות וכהילים בשיעורי אלכוהול גבוהים. תנו לי פרי, תנו לי סוכר, תנו לי עץ, תנו לי בראש. בניגוד לדעה הרווחת, מדובר בטיפוס עמוק וחזק, כך שגם המשקאות הבאים אל פיו צריכים להיות כאלה. אם להיות אישי פחות, זהו כנראה מה שמכונה "טעם ישראלי", ובגרסה הבוטה "ערסי", בואך "פרימיטיבי", ובואו נעצור כאן את המחמאות.

סביבתי האנינה - חטא קדמון כלשהו כלא אותי בתוכה - טרחה לא אחת לעקם את חוטמה לנוכח בחירותיי האלכוהוליות. מורת רוח מפורשת הובעה אל מול אייל בלגי עשיר כקורח, קברנה סוביניון כבד ומסורבל, או וויסקי הנושק לחוזק חבית ומעשן כקטר. אלא שכבר נרמז כי התברכתי בחוסן פנימי. הביקורות, ההטפות והבון טון לא הזיזו אותי ולא הזיזו לי. מצדי, אפשר לדחוף לגרון של כולם קרוליינה ריפר קטן.

דבר אחר, חדש, שונה, עשה לי את זה. לצד האפשרות לשתות יותר, וגם לא להיחבט באגרוף מהמם של אחוזי שיכר, מצאתי פה ושם מציאוֹת במחוזות שאינם קיצוניים. ומצאתי את עצמי מקשיב לטעמים. חלילה לא התרככתי, ובוודאי לא השלכתי את המסורת הישנה, הסוערת והשואגת. פשוט, ואולי לא פשוט כלל, הבחנתי בפלגים ענוגים שנפרדים מהנהר השוצף, ובתוכם טעמים שקטים, רכים, עדינים, השם ישמור. התברר שקורה שם משהו, ומשהו לא רע, שאינו קורה בין הגלים.

ההארה, ולא האלוהות, מוצפנת לעיתים בפרטים הקטנים, בניואנסים. היא תובעת זמן, שאוזל לי כל הזמן, וסבלנות, שלא הייתה לי מעולם. אבל גם, ואולי בעיקר, ההארה דורשת תשומת לב. וואלה, לב? הוא האיבר שמתפתח כאן? האין זה מעט מאוחר מדי?

למסורת חדשה, בכל מקרה, זה לעולם לא מאוחר. כי בכל הכבוד הראוי לה, רצוי לפעמים לרענן אותה. לבחון מחדש ולעדכן בהתאם לנטיית ה־נו, טוב, שיהיה: הלב. והשכל גם. והכל באדיבות החך, כמובן.

ראשית, בשבתנו כסביבתו האנינה, אנחנו רוצים לברך את לנצ'נר אהובנו, על המסורת החדשה. גם אנחנו מעדיפים בכוסות שלנו משקאות עדינים שדורשים תשומת לב, על פני אלה שמנפלים עלינו. כמו שהוא כתב: אף פעם לא מאוחר מדי לאמץ מסורת חדשה.

אינספייר, קריניאן & מורבדר & גרנאש & סירה, של יקב טפרברג, הוא בדיוק מסוג היינות הללו. הצבע שלו בהיר יחסית ליינות ארצנו, הריחות שלו שופעים אך לא מסתערים, המרקם נעים ורך והחמיצות נעימה. תנו לו הזדמנות והוא יכבוש גם את הלב שלכם.