במספר לא מבוטל מכ-20 היקבים בהם ביקרתי בעמק הלואר, פגשתי את בני הדור הצעיר. חלקם כבר בשליטה מלאה, חלקם עדיין הולכים יד ביד עם ההורה-יינן שהוא בדרך כלל דמות גברית, חלקם עדיין צעירים מדי אבל עתידם מובטח.
לצד השינויים הפרסונליים נשמעים בעמק גם שינויים בפילוסופיה. הגם שאין שינוי בנוכחותם של זנים מסוימים לאורך הלואר, בין העיר נאנט לעיר סומיר, דוגמת שנין בלאן קברנה פרנק ועוד כמה מוכרים יותר ופחות, אופני העשייה משתנים, כתוצאה מההכרה הבלתי נמנעת בהתחממות הגלובלית והצורך להשתכלל על מנת לשמור על אזורי היין והפרנסה. וגם בגלל רעיונות חדשים, חלקם נובעים מהגלובליזציה שמיטיבה עם הצד הטכנולוגי של עולם היין.
הדור הצעיר פתוח לרעיונות חדשים, והמרד בהורים ניכר, אם כי באופן הדרגתי. כך שגם הם יוכלו לבלוע את הצפרדע מבלי להתפוצץ. מאידך ניתן לראות גם ותיקים בתחום שאינם חסינים מקדמה ומקבלים אותה באהבה, אולם הם מעטים יותר.
שתי יינניות ויינן אחד, כולם צעירים, מבטיחים ומאוד ממוקדים. אחת מורדת בדור הישן, השנייה מרגישה שצריכה ללמוד מאביה והשלישי מוביל מהפכות קטנות משלו בלי להרגיז אף אחד. ככה זה כשהייננים אחראים על הסוגה העילית של היינות מעמק הלואר, אזור יין מחייב כל כך ומסורתי כל כך. ואיך היינות? נפלאים וכל כך שונים האחד מהשני, הלוואי ויבואני ישראל ירימו את הכפפה וייבאו אותם לכאן. הבה ניסע ממערב למזרח.
Chateau d'Epire ופול ביזאר
במהלך צעידה אל הכרמים, מספר לי היינן פול ביזאר בן ה-31 על עצמו ועל אזור היין הייחודי סובינייר (Savennières) בצדו הצפוני של נהר הלואר. ענבי יין נכחו שם מהמאה ה-12 כשנזירים עסקו בחקלאות המקומית וכנראה שתמיד היה נטוע שם שנין בלאן.
את השאטו ירשה משפחתו של פול מהגב' לסקאז. לאלמנה לסקאז לא היו יורשים ובן משפחת ביזאר היה חבר קרוב מאוד. למזלו. לאחר שהיא החליטה לבנות כנסייה חדשה לכפר סובינייר, הוחלט להסיר את קדושת הכנסייה הישנה הרומית ומשפחת ביזאר רכשה אותה בתחילת המאה ה-20 תוך הפיכתה ליקב.
פול החליף את אביו רק בשנת 2019 על אף שכבר בגיל 18 הוחלט שיירש את מקומו. הוא העדיף ללמוד מנהל עסקים כדי להבין כיצד מנהלים חברה, עבר ללימודי ייננות בצרפת, השתתף בבצירים בניו-זילנד כי לדבריו האקלים דומה והעניין היה רב. "כשאתה מגיע מצרפת אתה חושב שכל היינות הכי טובים בעולם הם מצרפת. בניו-זילנד הבנתי שאנחנו לא הכי טובים, יש יינות טובים בכל מקום. זה לימד אותי ענווה מהי." מבחינתו התחרות האמיתית היא עם יצרני יינות שנין בלאן מדרום אפריקה ולא עם יקבי הלואר.
באיזור היין סובינייר 28 יצרני יין סה"כ ובהם 7 בודדים שמייצרים יינות סובינייר בלבד. באיזור 160 הקטר עליהם נטוע שנין בלאן והשאר לא נטוע כלל. ליקב שלוש חלקות הנבדלות באדמות, כיוון הנטיעה מתייחס לשמש והמרחק מהנהר. פול אדם כן וככזה מספר "ב-2017 נטענו גפנים חדשות. הגפנים העתיקות שלנו משנת 1963, קשות לניהול. אנשים שוכחים שבסופו של דבר אנחנו עסק וצריך לייצר יין, איכותי אבל בכמות מספקת. זו לא רק רומנטיקה...."
הוא אמנם כבר מגדל את הענבים בשיטות אורגניות אבל את הליך קבלת התעודה התחיל השנה, את הבציר הוא ממשיך לעשות באופן ידני היות וההבשלה של הענבים בעלת שונות גדולה אפילו על אותה גפן. דווקא את שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית הוא אוהב, מוזר לא? הבציר לדבריו מתרחש מוקדם יותר (תחילת ספטמבר) מכפי שהיה פעם (תחילת אוקטובר) ובכך מתרחק מהאקלים האטלנטי שכולל רוחות וגשם ככל שהחורף מתקרב. מזג אויר יציב הוא ברכה.
פול משתמש רק בחביות מעץ השיטה ולא אלון כמקובל. בנוסף, הוא גם עובד על יין בסגנון חדש הסוטה מהקלאסיקה המוכרת ומציג יין מורכב ומעניין. הוא משנה דברים, אבל לאט, הוא לא רוצה להרגיז אף אחד בזמן שהוא הולך בדרכו - לאט ובטוח.
Domaine de Nerleux ואמילי נו
פעם, כשאת האיזור הקיפו יערות עבותים, שכנו בהם זאבים שחורים והם חרוטים בסמל היקב ושמו. היום סביב הכפר Saint-Cyr-en-Bourg נפרסים רק כרמים ומתחתיו מנהרות לאורך 100 ק"מ חצובות ביד אדם. את המקום רכשה המשפחה בשנת 1870. כשסבה של אמילי ניהל את היקב היו לו 6 הקטר כרמים, לאביה כבר 25 הקטר ואילו לאמילי יש 50 דונם, מתוכם 30 משמשים את היקב ו-20 נוספים נמכרים לקואופרטיב.
חלק מהמערה מתחת ליקב נחצבה בשנת 1947 ועוד נותרו בה כ-10 בקבוקים מאותו הבציר שנפתחים אך ורק בחגיגות מיוחדות. סבה של אמילי ביקבק את כל הבקבוקים מחדש ב-1997 ומה שלא היה טוב, הושלך.
אמילי, דור 9 ליצרני יין, החלה את עבודתה ביקב אותו היא מנהלת היום בשנת 2010 ומייצרת בו כיום 130 אלף בקבוקים בשנה. עיקר היינות אדומים מקברנה פרנק שהובא לאזור במאה ה-19, ואילו היתר יינות לבנים (יבשים עד מתוקים ומבעבעים) בעיקר משנין בלאן.
גם אמילי דוגלת בשינויים, את חלקם אביה מקבל ועל חלקם רוטן בשקט. היא דוגלת בתיירות יין והמקום אכן מותאם לכך, היא העבירה חלק מהעבודה בכרמים מידנית למכאנית, עברה למורת רוחו של אביה לגידול אורגני ("לא שאלתי אותו, אני בת יחידה") ואף נטעה זנים נוספים לאלו המותרים על פי חוקי האזור. היא נטעה פינו נואר, גרולו ("העורב השחור") וקברנה סוביניון.
למה לטעת זנים שאסורים במיתוג תחת האיזור? "כי זה משעמם שיש אותם הענבים כל הזמן. אני גם חושבת על האקלים" אומרת אמילי "צריך לחשוב על העתיד. קברנה פרנק טוב עם השינויים אבל לא קל לעבוד איתו. מרשים לנו באיזור היין שמפיני (Champigny) לגדל גם ענבי פינו דוניס וקברנה סוביניון. אבא שלי אמר שקברנה סוביניון לא יהיה טוב ולא הקשבתי. עכשיו אני מכינה ממנו מעט רוזה."
ומה לגבי פינו נואר? "עשיתי יין בבורגונדי ואני אוהבת את הזן. יש לי רק חצי הקטר ממנו ואני מכינה יין מבעבע מאוד עדין. זה בשביל התשוקה האישית שלי. נטעתי גם שרדונה ופינו דוניס בשביל המבעבע. אז נכון, פינו נואר אינו מורשה תחת חוקי האזור, עדיין לא".
דבר נוסף שאינו שגרתי באמילי הוא היותה ייננית באיזור יין מאוד גברי (בניגוד לשמפיין ובורדו לטענתה שהפמיניזם בהם מתקדם יותר). אבל בהיותה בת יחידה היא חושבת על כך כאפליה מתקנת בזמן מאוד מתאים ובשל לכך.
Francois Chidaine La cave insolite ואליס שידנין
אליס היא ייננית מזה 7 שנים, בוגרת 5 שנות לימודי ייננות בבורדו ועבודה בת 3 חודשים בדרום אפריקה עליה מספרת שהיא שונה מאוד מבחינת הטרואר, אבל שיעור טוב למה שמתרגש על עולמנו בעידן של שינויי אקלים. החל משנת 2018 היא עובדת עם אביה ביקב הנושא את שמו.
היקב חולש על כמה איזורי יין ידועים ובהם ווברה, מון לואי (Montlouis) ו-טורין (Tourain) והם מנהלים 47 הקטר כרמים אורגנים וביודינמיים, כיקב משפחתי לכל דבר. 95% מהיצור הוא יינות לבנים מענבי שנין בלאן ועוד 5% אדומים מקברנה פרנק, מלבק, פינו דוניס, גאמיי ופינו נואר (כולם מורשים להשתתפות בחגיגה תחת איזור היין). הם מייצרים כ- 70 אלף בקבוקים בשנה אבל המספר משתנה בהתאם לתנאי מזג האויר. בציר 2021 למשל הוא בציר קטן במיוחד מספרת אליס כי הקרה פגעה בכרמים רבים.
אליס צנועה וחוסה בצילו של אביה אם כי כמי שבילה עימה קרוב לשעתיים של הסברים וטעימה של למעלה מ-30 יינות מעולים, אני יכול לומר שמדובר בייננית מקצוענית מהמעלה הראשונה. היא לעומת זאת מצטנעת "יש לי הרבה מה ללמוד מאבא שלי לפני שאהפוך עצמאית."
בשלב זה היקב נאלץ לרכוש ענבים גם מכרמים שאינם בבעלותו אולם הם פועלים לרכישות נוספות בעיקר כי הלקוחות דורשים מהם עוד ועוד יין ואין להם די. למרבה ההפתעה יכול היקב לספק גם יינות שמקורם בספרד. אימה של אליס נולדה בספרד והמשפחה נוסעת מדי שנה לביקור. פרנסואה האב התאהב בכרם קטן וחכר 100 הקטר כרמים כדי לייצר יין. "זה מאוד קשה. בעלי, לפני שנישא לי עבד אצלינו ביקב משך 4 שנים. בכל שנה נאלצנו להיפרד למשך חצי שנה כדי שהוא יוכל לפקח ולהכין את היינות בספרד" מספרת אליס "כעת יש לנו שם יינן מקומי שעובד איתנו ואנחנו סומכים עליו."
הדור החדש בלואר אט אט נכנס לעסק והופך את האזור המסורתי הזה לכזה שיוכל, גם בעידן של שינויי אקלים, להסתגל ולהמשיך לספק את יינותיו המצוינים לקהל הצרפתי והבינלאומי. לדעתי, כל שנותר לכם הוא לנסוע ולטעום בעצמכם.