ט"ו באב. המבעבעים שאחרי

אוקי, הבנתי. ערב ט"ו באב נפל על יום חמישי וזו מקפצה מופלאה לכל מי שעושה כסף על גבם של החוגגים. יצרני הרוזה, הדובונים הצמריריים שמחזיקים לב, הכרטיסים המנגנים והכריות המתנפחות. אם היינו באייטיז היו גם מיניאטורות חרסינה שנחות על חצי סהר תלוי על קיר (ילדי האייטיז עוד זוכרים את זה?). ולא, אני לא מתוסכלת. עובדה, אני כאן - מתייחסת לתאריך הזה בדיוק כמו כמעט כל חבריי למקצוע. כי בכל זאת, אי אפשר כל הזמן לריב, ולהילחם ולדבר על האח הגדול.

אני מודה שבתחילת השבוע כששקלתי האם להקדיש את המדור השבועי לחג האהבה העברי, הייתי הרבה יותר צינית. היו לי תוכניות אחרות לטעימה רוחבית של יינות, הזמנתי כבר חברים והכנתי פסטה, אלא שאז רוחות המלחמה ריחפו מעל ראשנו ולמשך 72 שעות הבנתי שהחיים קצרים מידי, ואם יש לנו שני חגי אהבה בלוח אז מי אני שאתעלם. נו שוין, צריך הרי לנצל כל רגע לאהוב נכון?

אז תתעלמו לרגע מהעובדה שהמדור הזה סביר ויתפרסם אולי רק יום אחרי ט"ו באב. כי תכלס, אני מאמינה בחגיגות נמשכות לאורך זמן. וחוץ מזה, אין כמו להפתיע את בן או בת הזוג דווקא לא במועד הקלאסי והידוע. אתם יודעים, הסוד לזוגיות מושלמת טמון בעיקר באפקט ההפתעה. אף פעם אל תיקחו את אלה שלצידכם כמובנים מאליהם.

אחרי רגע ה-ורדה רזיאל ז'קונט פינת היועצים מחתונמי, תרשו לי להתמקד בדברים החשובים באמת - אלכוהול. השבוע איש שמאד קרוב אליי חגג יום הולדת. מכיוון שהתוכניות המיוחדות נפלו על מלחמה, הבנו שאין מנוס אלא להתאחד עם אלה של חג האהבה, חרף הכחשותינו הנמרצות. ידעתי שאני זקוקה למשקה מרענן, קייצי אבל גם קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לשתות בדרך כלל. הוא בדרך כלל מתעלם משני המאורעות, אני מעריצה ימי הולדת אבל מסרבת לעשות פסטיבלים שלמים מכך. מה רע בלרדת על בקבוק יין ואיזה וולט מפנק שהוזמן רגע לפני שהכריזו על הפסקת אש?

מי שעוקב אחרי תדיר, יודע שאני לא חסידת מבעבעים. אבל אם מגיע משהו טוב אני בהחלט אשתה אותו ואפילו אסיים את הבקבוק. ט"ו באב מביא איתו בשנים האחרונות לא רק רוזה ורוד ושמח וטוב שכך. מאחר שתדמית ה"רוזה לאישה" כבר נשברה, הגיעו המשקאות המבעבעים החגיגיים. מכיוון שבניגוד לולנטיינז אנחנו בסחוניה של החיים עכשיו, אין אלא להיכנע לטרנד ופשוט לשתות מבעבע קפוא רצוי עם שלוש קוביות קרח שאומרות - כך שכנע אותי הסומלייה הפרטי שלי: (אני, אוהב, אותך).

את יינות הפרוסקו אני מכירה כבר די הרבה זמן. תמיד חשבתי שזה אחלה משקה קליל ומרענן אבל לא נפלתי מהרגליים. הפעם נתקלתי בהם בגרסה משודרגת לחלוטין ואני לוקחת את מילותיי הקודמות בחזרה. בקבוק של מיונטו פרוסקו, סופיריור, שהוא גם אקסטרה יבש, ומגיע בגרסה הלבנה ובגרסת רוזה שינה את דעתי. תנו לו קירור על סף המקפיא ותראו ישועות. כשאמרתי לבחור ששותה בדרך כלל רק אדום, קצת בחשש שיש פרוסקו היום, הוא ענה: אוקי, אבל אני אוהב כל מה שבא מאיטליה. ובזה סגרנו את הסיפור.

טווו אחד ארוך, או בעצם עולה ויורד של אזעקה, ויצאנו לחדר המדרגות עם הכוסות וגם עם בקבוק הרוזה המבעבע. סתם, שיהיה עם מה לעשות לחיים לפני שחוזרים לשגרה המשמימה של סתם בחירות. "זהו, עכשיו חייבים לציין את ט"ו באב" אמרתי, מייק לאב נוט וור. אז יצאתי למחרת לרכוש לנו מבעבע כדי שיהיה עם מה לצפות בחתונה של קטיה וליאור מ"חתונמי" ואולי גם לחגוג את אהבתנו. קאווה כאמור, זה לא הפורטה שלי אבל הוילרנאו היא איכותית וכל כך טעימה, שיש לי תמיד אחת במקרר והיא אף פעם לא מאכזבת. עכשיו מצאתי אותה במארז זוגי עם נר תואם (לבקבוק היפה שלהם), הדלקתי אותו בסלון, הדלקתי טלוויזיה, כיוונתי את המזגן על 19 מעלות במקום על 24, ולבשתי סוודר - תכל'ס? זו אהבה אמיתית.

אפרופו מארזים, גם לבית השמפניה מואט ושנדו, יש מארז ט"ו באב חמוד מאד, שמאפשר באמצעות קוד QR להוסיף סרטון או הקדשה אישית למי שמקבל את הבקבוק, בפורמט שמאפשר להעלות את כל העסק לאינסטגרם.