משולשים חופפים: יינות מאיטליה ופיצה מהשכונה

מתי התחלתי לציין את יום הפיצה? יום אחד במעמקי הסגר השני או השלישי של תקופת הקורונה, כשחצי מצוות סנהדרינק בילה על הגג של אחד מאיתנו (לצורך צילומים כמובן) בחברת שישה מגשי פיצה והמון בירה. אז קלטתי שיש יום חג למאכל הכי אהוב עליי בעולם. מאכל שממנו נאלצתי להימנע במשך מספר שנים אומללות במיוחד של הימנעות מגלוטן.

סיפור הגלוטן כבר מאחורי תודה לאל, והאמת שגם יום הפיצה, אבל החלטתי, כמו עם ימי ההולדת שלי, להאריך את החגיגות. פחמימות ואלכוהול בימים של דחק וסטרס, ואלוהים יודע שאנחנו בעיצומם של ימים כאלו, הם התרופה הטובה ביותר לנפש.

בשבוע שעבר קבעתי עם חברים לערב פיצה ויין, גרסת בני הארבעים פלוס לערבי הפיצה והבירה של הנעורים, עם סרט האימה שאף אחד לא רואה. הערבים הללו, מסתיימים בדרך כלל בהנגאובר ואכילת יתר, בפרט אם מדובר באכילה בשעות הערב המאוחרות, ואם השותפים לאירוע הספיקו להשכיב לישון שלושה ילדים.

הצעתי לזוגות המותשים מהבירוקרטיה של החיים והגנים והסייעות, שאביא להם כמה יינות איטלקיים לצד הפיצה השכונתית, כדי לחגוג בסטייל, כאילו אנחנו מינימום ברומא. הבטחנו לעצמנו שנאכל רק שני משולשים כל אחד, בסוף הלכנו על שלושה מגשי פיצה ושלושה בקבוקי יין.

פיצה היא עניין של טעם, והאמת שאני די נוחה עם כל סיפור התוספות למעט התוספת הנוראית מכולן: תירס (משול לפשע נגד האנושות), או אננס (לחוד זה מעדן, על פיצה? בעיני פחות). בכל זאת, נדרשו ממני, כ-"סומליה הבית", כמה התאמות כדי להפוך את הערב ממסיבת "אמריקן פאי" של חבר'ה בני 25, למשהו קצת יותר מתאים לגיל ולמעמד.

לפפרוני השכונתית הפשוטה עם הבצק הדק שהזמנו, ציוותנו ולפוליצ'לה קלאסיקו של יקב ברטאני. לברטאני יש יינות משובחים מאד במחירים שווים לכל כיס, ולהורים עם שלושה ילדים במסגרות פרטיות כל הוצאה היא תיק. ולפוליצ'לה הוא אזור ייצור יינות אדומים בוונטו אחד מאזורי היין העשירים ביותר באיטליה. היין מורכב מענבי קורנבינה, מרלו ורונדינלה, ומדובר בבלנד עמוק, או כמו שאחד החברים ציין: עסיסי ועגול, מה שהלך יופי עם הגבינה הניגרת מהפיצה.

מכירים את מה שמכונה "פיצות שף"? אני בדרך כלל בעד פיצות דקות שכונתיות וכאלה שהיינו קונים בילדות בשישה שקלים, ופחות אוהבת משחקים מתוחכמים. אבל לפעמים יש משהו בבצק שנח לו בנחת ובתנור לבנים ועשבי תיבול מעל, שפשוט משדרגים את הפיצה והופכים אותה ליותר איטלקייה אותנטית מאמריקאית. וזה תמיד יתרון.

בחירת היין השנייה שלי, שצוותה לפיצה נטולת התוספות, הייתה 'זימא משחור ללבן' (מי אתם, יעקב אוריה?) יין לבן מינרלי מאזור ונטו באיטליה. מדובר בבלנד של זנים מקומיים, עם המון טעמים, שחשבתי שכדאי לתת לו את המקום הראוי לצד פחמימה ניטרלית יחסית אך גם איכותית במיוחד.

בין אם אתם אוהבים מבעבע יבש ובין אם אתם יחידי הסגולה שיש לכם עדיין במקרר היין 'ירדן בלאן דה בלאן' של יקב רמת הגולן, אין כמו לצוות אותם לפיצה זיתים (המהדרין מוסיפים גם פטריות) דקה, ורותחת במידה שרק מבעבע קריר במיוחד יכול לצנן.

אחד התענוגות הגדולים באכילת פיצה בעיני היא בוסט רותח של גבינה בפה שלצד לגימה קרירה של אלכוהול זה כמעט מתקרב לביס מושלם. מקווה שעשיתי לכם חשק להעביר את הוויקאנד הקריר הזה עם ערמות של פיצה. יום פיצה, שבוע פיצה, איך אמרנו? פחמימה זה קודם כל מצב נפשי.