השף מידד סטבינסקי צבר קילומטראז' עבודה משמעותי במסעדות בתאילנד, כטבח, כשף וכמי שאחראי על רשת מסעדות. את כל הניסיון והידע הזה הוא הביא לכאן כשפתח במהלך הקורונה את אהן תאי.
זו הייתה ללא ספק אחת המסעדות התאילנדיות היותר טובות שפעלו כאן. למרות היותנו אומת אוכלי חריף, אוכל תאילנדי מאתגר את רובינו בתבליניו ובחריפותו. סטבינסקי עשה באהן תאי, שרוב שולחנותיה הוצבו ברחוב לילינבלום בתל אביב, את הדבר האמיתי. מעט תאילנדיות בישראל, לפניה ואחריה, עשו אוכל כזה. כמו יותר מדי מיזמים טובים בעולם המסעדנות המקומי, גם היא נסגרה.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
אוהדיו של סטבינסקי, שהצטערו על היעלמותו בטרם עת של המקום המוערך, יכולים למצוא אותו במקום אחר. מזה כשנה הוא חזר לבשל בדלי אסייתי בהוד השרון. הארד קור תאילנדי עם DNA אורבני זה הדבר האחרון שאפשר לייחס לדלי אסייתי, אבל סטבינסקי שם, ויצאנו לבדוק במסגרת המסע המתמשך והמתסכל אחר מסעדות ראויות מחוץ למרכזי הערים הגדולות.
דלי אסייתי ממוקמת באחד מרחובותיה המרכזיים של הוד השרון. לא בדיוק האורבניות של לילינבלום; יותר מזכיר, אם כבר, חלל שיכול היה לאכלס שווארמיה בכל עיר פרבר או פריפריה מקומית. בפנים קטן ופשוט מאוד אבל אינטימי משהו. מה שמכונה באתר ההזמנות של דלי אסייתי "מרפסת", הוא בעצם שולחנות וכיסאות על הרחוב, מול שלטי "גוד פארם" ו"סמי נכסים".
מבט בתפריט מגלה שלא דבק בו דבר מווייב השווארמה. הוא כרוך כספרון קטן וניכר מיד כי עומד מאחוריו איש מקצוע רציני. מאידך, מי שחלם על שכפול התאילנדיות הכה אותנטית של אהן תאי, ימצא כאן את מבוקשו בדף ספיישלים קטן בלבד. כל השאר בנוי בבירור כמקום גנרי לכל המשפחה. לא תאילנדי נטו אלא פן-אסייתי עם דגשים תאילנדיים וגם, איך לא, אגף סושי-סשימי מפותח.
את העובדה שסטבינסקי יודע לתת עבודה נהדרת בתאילנדי לא גנרי כבר ידענו. באהן תאי הוא הכריז כי במסעדה שלו לא מגישים פאד תאי (רק כדי לפתוח ליד מקום שמגיש רק פאד תאי). כאן, דווקא נראה שזאת אחת המנות הכי מוזמנות בתפריט. אז באנו בהרכב משפחתי, לתהות על קנקנו של סטבינסקי כשהוא מבשל לכל המשפחה.
בתפריט אגף קטנות ופתיחים, סקציית סלטים, עיקריות לא יומרניות ולא יקרות, וסושי. הגענו כדי לדגום דווקא את הגנרי לכאורה וכך עשינו - אגדאשי טופו (38 שקלים), מרק אודון (38), סלט מלפפונים (46) וסלט סשימי (64) היו מנות הפתיחה.
אנחנו רגילים למנות מהסוג המוזכר בפסקה ממעל בוורסיות כה בנאליות, מפוהקות ומשמימות, שלרגע, טרם הגעת האוכל, חששנו שטעינו כשהלכנו על קונספציית מנות ה-Allways. נעיצת כף ראשונה בכל מנות הפתיחה הבהירה באחת את התמונה.
אגאדאשי טופו תקבלו בכל מזללה אסיאתית. לרוב טעמו יהיה כל כך תעשייתי, עם אגרוף אומאמי חסר ויסות לפנים, וריבוא שמנוניות, תולדת טיגון חובבני של קוביות הטופו. קחו את האגדאשי המוכר לעייפה הזה וחשבו ההיפך - ציר צח, לא כבד, נקי ועדין טעמים; קוביות טופו שטוגנו במיומנות, ללא עודפי שמן במרק; ועם אצות נורי, צנוניות טריות ובצל ירוק. כשאוכלים יפני או פן-אסייתי בישראל, כמעט אפשר לשכוח שאגדאשי טופו יכול להיות משהו טוב באמת. הנה התזכורת.
גם צלוחית מרק האודון, מבוסס ציר שויו עדין וטוב, עם אטריות אודון מבושלות במידה, פטריות שימאג'י צלויות, דייקון ובצל ירוק, הייתה טעימה-טעימה. הכול נקי, צח ועשוי ללא רבב.
שני הסלטים שלידם - המלפפונים והסשימי - קרנו טריות, רעננות וחיוניות. בראשון היו מלפפונים פריכים בדיוק במידה שהותירה אותם חיים, אבוקדו, אצות וואקמה, בצל פריך ובצל ירוק עם רוטב שומשום ובוטנים. מנה גדולה, שופעת, מאוזנת, ללא שמץ שמנוניות יתרה, עם תחושה של משהו שהתרומם בקלות אל מעבר למגבלת הגנריות המשמימה.
בסלט הסשימי חיבר סטבינסקי לנתחי טונה אדומה נאה גדולים, שהגיעו במינון נדיב מאוד, שפע ירוק - רוקט, כוסברה, נענע, מלפפון - וגם אבוקדו ועגבניה, צנונית, שאלוט ובצל פריך. נתחי הטונה הנאים היו מצוינים ושאר המסביב חבר למנה שכולה חגיגת טריות וחיוניות. יחד, חברו המנות הללו לסט פתיחה חסר יומרה אבל עשוי מצוין ומרנין בכל מובן.
המשכנו לפאד פאק עוף (66) ופאד תאי בקר (69) מאגף העיקריות, וסושי בול (78) ורול קריספי סלק (60) מקטגוריית הסושי.
מנת הפאד פאק כללה שפע ירקות - ברוקולי, שעועית, פטריות, כרובית, עגבניה, תירס, כרוב, בצל ירוק וגזר עם עוף, מוקפצים ברוטב הוי סטיר ומוגשים עם צלוחית אורז. היא הייתה גדולה, נדיבה ומגוונת, אבל נראה שבהשוואה לראשונות שלפניה וגם לעיקריות שלצידה היא הסתמנה כפחות טובה בארוחה. לא גרועה כלל חלילה, אבל דומה יותר לרמה המקובלת במסעדות פן-אסייתיות בארץ, כולל רשתות. למקום כמו דלי אסייתי, שהצטייר בסט הראשונות כיצירת מקור, זה לא ממש מתאים.
הפאד תאי, מנת התמיד הנצחית של ילדי ישראל במסעדות אסייתיות כמו גם בקניונים, החזיר לאיכויות אחרות. היו בו החשודים המיידיים - אטריות אורז, ביצה, נבטים, גזר, בצל ירוק, בוטנים קלויים וליים - אבל הם היו טריים לגמרי, הרוטב הרגיש אמיתי ולא גיבוב טעמי אומאמי תעשייתיים והיה כיף לאכול את זה. ובכל זאת: הבקר, יסוד החלבון במנה, היה מעט מדי ויבש מדי. זה איכשהו לא נורא הפריע, כי הפאד תאי היה טעים, אבל כדאי וצריך לקחת את זה בחשבון.
בול הסושי היה שיחוק. שלושה סוגי סשימי - טונה אדומה, סלמון ובס - במינון נאה ביותר נחו מעל קערה גדולה למדי ובה אורז מאודה, אבוקדו, מלפפון, אצות וואקמה טריות, אצה פריכה, צנוניות, בצל ירוק ושומשום, ברוטב פונזו טוב, ראוי. ושוב - לא עם תחושה תעשייתית. יופי של מנה ויופי של תמורה לכסף.
רול הקריספי סלק, שהוזמן על ידי האגף הפחות רעב בשולחן, סיפק את הסחורה. בסיס הדג היה טונה אדומה, ביחסים נדיבים של דג לאורז. היו בו גם אספרגוס ומלפפון והכול היה עטוף בשבבי סלק פריך וקרמל יוזו סלק. זה היה סושי שבוצע ללא רבב.
בדלי אסייתי לא קונים קינוחים אלא מכינים בעצמם. הזמנו קרמו שוקולד מריר (42) שהתגלה כמנת ענק מסיבית, שבנוסף לקרמו השוקולד המריר היו בה גם קרם קפה, טופי, סאבלה קקאו ופיסטוק. קינוח מושקע, שלשוקולדיות האמיתית הייתה בו נוכחות עזה, ושגם הצליח איכשהו לא ליפול למלכודת מתיקות היתר.
אז זו הייתה ארוחה שאכלנו בה כולה אגדאשי טופו, פאד תאי וחברים; מאבות המזון היותר בנאליים של המסעדנות האסייתית בישראל, אבל רוב הזמן היה טעים ממש עם תחושה של יצירת מקור, להבדיל מאוכל מפלסטיק. סט הראשונות היה מבריק. בעיקריות ניכרה מידת מה של ג'יעג'וע שנראה שאפשר במאמץ לא רב להשיב למוטב.
501 שקלים לפני שירות על האוכל שתואר כאן זה מעט כסף לארבעה אנשים, גם אם אחד מהם אכל מעט פחות. דלי אסייתי ממצבת את עצמה כמסעדה אסייתית טובה באמת לכל המשפחה. משפחות שיודעות להבחין בין הדבר האמיתי לתואם המחופף והמחונטרש שלו (שזה רוב רובן של המסעדות המגישות אוכל כזה בארץ) יידעו להעריך את המקום קצת יותר.
ולא, זו לא מסעדה. אל תבנו על לשבת כאן ולהעביר ערב רומנטי, אינטימי או חברתי. אם כבר, זו מזללה שבה מתדלקים, לוגמים קצת וממשיכים. במונחי Value For Money היא כנראה המקום האסייתי המוצלח בישראל. רק קחו בחשבון שלא יושבים על החוף לצד עצי קוקוס וגלים, אלא לצד הכביש, מול "גוד פארם" ו"סמי נכסים".
דלי אסייתי, הבנים 15, הוד השרון, 09-8992555