יורו בסלון: כך הפכה הבירה למרענן הרשמי של הכדורגל

לפני כמה וכמה שנים, ביום העצמאות, נגררתי למסיבה מאולתרת על גג בגבעתיים. היה מסעיר ומסואב בדיוק כמו שזה נשמע.

בשעת לילה זו או אחרת, נצמדו לפתע כל המבלים למעקה המערבי של הגג, לקראת מה שהתברר כנקודת השיא של אותו ערב חג: מופע הזיקוקים. של תל אביב. ממרחק שלא השאיר מקום לספק שככל שזה נוגע למסיבה האמיתית, נשארנו בחוץ.

אני, אגב, נשארתי קרוב לשולחן עם הבירות. לא חובב מעקות. אז אותו דבר היורו.

אנחנו אומה של כדורגל. כל טורניר בינלאומי ביכולתו לשנות את מפת הפקקים של גוש דן. אבל כשזה מגיע להשתתפות, אנחנו מסיימים בחוץ, פעם אחר פעם, כבר יותר מיובל שנים. נצמדים למעקה ורואים את הזיקוקים מרחוק.

אמרו חז"לינו "זה מה יש", אבל לא דייקו חז"לינו, כי יש גם בירה. לא רק אצלנו, כמעט בכל מקום בו מבקיעים שערים שותים שעורים. אבל למה בעצם?

כדורגל אמנם נמצא איתנו רק מאות ספורות, אבל בירה הולכת עם המין האנושי אלפי שנים אחורה. הכיף שהתחיל במסופוטמיה נדד משם לכל רחבי הגלובוס והשתקע היטב באירופה, שם ליוותה הבירה אירועים חברתיים וציבוריים מאז ועד היום.

מומחים התווכחו ועוד יוסיפו להתווכח על הנקודה בהיסטוריה בה בירה וכדורגל הפכו לסיפור אהבה, אבל אחת הנקודות האהובות עליי באופן אישי היא זאת שהובילה לכינונו של אחד ממועדוני הכדורגל הגדולים בהיסטוריה:

ג'ון הולדינג היה בעלים של מבשלת בירה גדולה ומצליחה בעיר ליברפול של סוף המאה ה-19. הוא גם היה הבעלים של חלקת אדמה גדולה בפרבר של העיר, אנפילד שמו, שעליה הקים אצטדיון בו שיחקה קבוצת הכדורגל אברטון. ב-1892.

הבירה ככל הנראה עשתה את שלה וחילוקי דעות התגלעו בין הולדינג לאברטון. מה עשה הולדינג? ייבא קבוצת כדורגל מסקוטלנד השכנה, שינה את שמה והמריד את לקוחותיו השיכורים להפוך לאוהדיה המושבעים.

הקבוצה הזאת הפכה להיות ליברפול FC, שעד היום ממשיכה לספק לאוהדים שלה סיבות לשתות הרבה בירה.

המקרה של ליברפול FC תידלק טרנד שכבר התחיל להתגלם דאז בכל רחבי אירופה: מבשלות בירה שמעניקות חסות לקבוצות כדורגל.

בעקבות המהפכה התעשייתית, בירה הפכה למוצר צריכה נפוץ בקרב מעמד הפועלים שבמקביל החל לנהור בהמוניו למגרשים כחלק מתהליכים של גיבוש זהות מעמדית. עבור הפועלים היה מדובר במדורות שבט, עבור המבשלות היה מדובר בכסף על כר הדשא.

הטרנד הזה לא פסק עד היום, כאשר גם זקני הקוראים ודאי יתקשו לזכור טורניר כדורגל בינלאומי, בפרט אירופאי, שלא זכה לחסות של בירה כזו או אחרת.

מחקרים שנערכו לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 אף מצאו קשר הדוק בין הצלחה של נבחרות דוגמת גרמניה, בלגיה, אנגליה והולנד לבין עלייה חדה בצריכת בירה באותן מדינות.

זו השאלה שצריכה להישאל עכשיו: האם מבשלות הבירה משווקות באגרסיביות לנו אוהדי הכדורגל, בגלל שאנחנו שותים הרבה, או האם אנו שותים הרבה בגלל אותו שיווק בדיוק, שכבר יותר ממאה שנה קושר את חוויית הצפייה בכדורגל לשתיית בירה?

שאלה זו נמצאת היום במרכזם של מאבקים להגבלת יכולתן של חברות ענק לפרסם אלכוהול במסגרת אירועי ספורט, מתוך נתונים שמקשרים בין העלייה בצריכת בירה בזמן אותם אירועים לבין עלייה בפשיעה, כולל מקרי אלימות במגרשים ובסביבתם. ובכן חברות וחברים, יש עצה!

היורו הוא עת נהדרת לתמוך במבשלות הקראפט הישראליות! כולן ראויות, כולן טעימות, כולן יודעות את נפש השתיין!

בשביל שלבי ההכרעה, הבחירה שלי הפעם היא מבשלת אלכסנדר. כבר מעל 15 שנה שהבקבוקים שלהם מוצאים את דרכם ללו"ז הספורטיבי שלי. לא שאני עושה ספורט חלילה, רק צופה. ועם הקבוצות שאני אוהד בירה זה חשוב.

את המחצית הראשונה תלווה אצלי אלכסנדר בלונד, עם קלילות, מתיקות עדינה ותחושה שהכל עוד פתוח. במחצית השנייה אני כבר פונה לאלכסנדר גרין החביבה עליי משנים, כי כשקשה התשובה היא כשות. אחרי המשחק, או במצב קטסטרופלי במיוחד של הארכה, אלכסנדר בלאק הופכת להיות חברה טובה - חזקה, מרירה ומנחמת.

אז פנו מקום במקרר, הצטיידו בשישיות ייעודיות והיכונו לשלבי הגמר, בלב חפץ וגרון ניחר. ושהנבחרת הטובה ביותר תפסיד, כדי שבוקר אחר-כך יהיה לכולנו על מה לדבר כשנשב על בירה בפאב השכונתי.