חיים ילין, איש עם ניסיון חיים של אדם בעשור השביעי של חייו וטמפרמנט של נער בן 17, לא ויתר לנו על סיור קצר בקיבוץ בארי.
זו לא הפעם הראשונה שבה אני מסייר עם חיים בשבילי הקיבוץ, ואפילו הזיכרון מצמרר. כל הכתבות שראית, שמעת וקראת כמו מתעוררות לחיים: מחדל מערכתי מול גבורת יחידים, שכול מול בחירה בחיים, הכל מתערבב בראש במקום שבו הדשא ירוק אפילו בתחילת הקיץ, אבל בתים מפויחים מזכירים את אשר אירע כאן לפני תשעה חודשים.
עד כמה מוזר המצב הזה? רגע אחר כך, כשאנו עוד בהלם מוחלט נוכח המראות, אנחנו פורקים מהמיניבוס ארגזים של בירה שקמה יחד עם ההמבורגרים של מסעדת בי-12 ומביטים בחשש בפאב שעדיין ריק: האם מישהו יבוא בכלל לחגיגת רבע הגמר של אנגליה מול שווייץ, ביורו 2024?
"לדבר כזה לא ציפיתי" יאמר לי ילין בעוד שעתיים, ויוסיף: "הכדורגל היה רק תרוץ", אבל בואו לא נקדים את המאוחר ונספר קצת על הסטטוס העכשווי של הקיבוץ.
מיישוב מבוסס של מעל ל-1,200 תושבים, מתגוררים היום בבארי פחות ממאה. כמה חברים שהחליטו לחזור, כמה עובדים חיוניים ורכזי ענפים שמוכרחים להמשיך ולהתנהל, מנהלי ועובדי הדפוס, מי שדרוש לשמירות ועוד.
השאר עודם בסטטוס של מפונים במלונות ים המלח, בדרך להתיישבות זמנים בחצרים, עד שתושלם הבנייה מחדש של הקיבוץ. כמה זמן זה ייקח? מבלי לנקוב במספר, נאמר רק "שנים".
הביקור הקודם שלנו כאן סימל את תחילת הדרך במבצע "לגימה של שקמה" שנועד לתמוך בפאבים ביישובי העוטף, לסייע להם בשיפוצים ופעילויות, עד שייפתחו מחדש. באותו מעמד עזרנו להכשיר את המקלט שמול הפאב כמקום זמני לאירועים עבור המעטים שחזרו לקיבוץ.
לכן הפעם, כשאנו פורקים את ארגזי ה"שקמה", בירת הקראפט שנבחרה למתג את המבצע המשותף לוואלה ולחברת CBC ישראל, אנו נרגשים באמת: סוף סוף פאב, עם אווירה של פאב, עם תמונות של ענקים כג'ון לנון, מיק ג'אגר ואחרים על הקירות, ובעיקר: עם מסכי ענק שמקרינים את ההכנות למשחק רבע הגמר בין שוויץ לאנגליה.
לא רק בירות אנחנו פורקים כאן, כי מאז יצאנו לדרך גילינו המון אנשים טובים, לא רק בקרב התושבים הנפלאים של יישובי העוטף, אלא גם בצד של מי שמבקשים להיות חלק מהמהלך.
כמו למשל עדי אבו וטל חליבה, בעלי מזללת הבשרים B-12 והקצבייה B-SIDE שברחוב קרליבך בתל אביב, שהתארחו באירוע קודם שקיימנו לתושבי בארי ורעים, בתל אביב, והודיעו שלא משנה מה, הם יספקו את הכיבוד הבשרי לאירוע הבא.
או למשל חברת אסם, שרק הודענו להם שאנחנו מחפשים משהו לנשנש עבור החבר'ה, שלא ישתו על בטן ריקה לפני שיירדו ההמבורגרים מהאש - והעמיסו עלינו חטיפים מלוחים בכמות שגרמה למשפט "תעמיס לי ביסלי" להישמע כאנדרסטייטמנט.
והיו עוד ששמעו על פרויקט "לגימה של שקמה" והכריזו: נעשה ונשמע! כמו למשל מזקקת הוויסקי 'מילק אנד האני' ביפו, שאירחה כבר שני אירועים עם תושבי בארי, אחד מהם גם עם חברים מקיבוץ רעים, ולמרות שנציגיה טסו לאוסטרליה, הם לא ויתרו ושלחו ארגזי ויסקי גם לאירוע הזה.
או למשל צוות פאב "עמירם" בתל אביב, זה שבו נערכות כל ישיבות התכנון שלנו, שרק שמעו על האירוע המתהווה, וכבר הגיעו חגית קוטון ויעל בהט כדי לשמש כמוזגות ומלצריות באירוע - ועליהן נוספו עוד מתנדבים, כי אם כבר וואלה מוציאים אוטובוס לנגב המערבי, מוטב שיהיה מלא...
עוד בוואלה!
אחד אחד היו נאספים
עוד לא הספקנו למקם את הבירות בתוך פיילות גדולות של קרח ולשפוך את תכולת שקיות החטיפים אל הקערות וכבר הגיעו ראשוני האורחים. חלק מהפרצופים מוכרים לי, ולהיפך, מהאירועים הקודמים, אבל לאט לאט מתמלא המקום גם בפרצופים חדשים לי, ומוכרים לכל האחרים.
"יש פה כאלה שהגיעו מהמלונות בים המלח" לוחש לי חיים, ומיד רץ לחבק בחום כל מי שמפציע בשערי הפאב. בפנים כבר הולך ומתמלא, אבל האווירה עדיין שקטה: לוקחים בקבוק שקמה מהקרח, חולצים את הפקק, חופנים קצת שטוחים או אפרופו ומתיישבים על הספות והספסלים מול המסך.
קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה האווירה משתנה. מה שבטוח הוא שההתמודדות בין שוויץ לאנגליה הופכת מסיבה לתירוץ, מה שחשוב כאן הוא המפגש החברתי. מה שחשוב לא פחות הוא שיש פה כמה אנשים צעירים ומשפחות על ילדיהן, לחלקן זהו ביקור ראשון בבארי מאז שפונו.
"אתה לא מבין כמה זה חשוב שייראו שיש פה גם חיים" אומר ילין ומסתער בליטופים על אחד הכלבים, כשאני חושב שאם משפחות, ילדים וכלבים כבר חזרו לבארי, אפילו אם רק כאורחים לרגע בביתם שלהם, יחזרו לכאן בסוף גם החיים.
החבר'ה על הדשא
מרוב שאני טרוד בבירות ובחטיפים, מגניב מדי פעם מבט לעבר אחד המסכים, רק כדי לוודא שאני לא מפסיד כלום ושעדיין 0-0, אני מפסיד את ההתרחשות בחוץ, על הדשא המשופע שמול הכניסה לפאב.
תור ארוך מתחיל להתהוות מול עמדת המנגל, שמעליה עומלים המתנדבים היקרים שלנו: מי על הצלייה, כמו עדי וטל - ומי על ההגשה כמו מיכל, חגית, אורי ויעל. אחד פותח את הלחמניות ומורח בנדיבות, מקטשופ ומיונז ועד לתוספות מעניינות יותר כמו סלטים של ביצים או חצילים, אחת מניחה המבורגר על כל לחמנייה, השלישית מוספיה חסה, עגבנייה, חריף ומלפפון חמוץ - והרביעית מוזגת מכל הבא ליד.
בד בבד עם האוכל השמח ועם האלכוהול שזורם בגוף, הולכת וגואה גם ההמולה והשמחה, עד שזו מביאה אפילו את מי שראה כבר באמת הכל, כמו חיים ילין, לידי דמעות של התרגשות: "אתה לא מבין מה זה בשבילנו להיות ככה, ביחד, באירוע של שמחה. אתה לא מבין מה זה לראות פה שמחת חיים אחרי כל מה שעברנו - כבר כמעט שנה שלא היה לנו אירוע משמח".
ונכון, מדובר רק במשהו כמו 10% מתושבי הקבע של הקיבוץ ועוד כמה חיילים ואורחים מקיבוץ רעים, אבל התקווה היא שזה סימן ראשון של שפיות, במקום שבו תידרש עוד המון עבודה - לא רק של בינוי אלא גם של בניין הנפש והקהילה, עד לתחילתה של שגרת חיים חדשה.
תמונת הניצחון
הלילה יורד על בארי, אנגליה משיגה שוויון דרמטי ושולחת את המשחק להארכה ואת מי שזקוק להמבורגר השני או השלישי שלו לאותו הערב אל עמדת המנגל. הבירה עודנה קרה, גם בחוץ כבר פחות חם, ולרגע אחד אפשר לדמיין שלא מדובר באירוע מיוחד, כי מה יותר טבעי מחבורת אנשים שמתכנסת על דשא בקיבוץ כדי לצפות במשחק כדורגל, לאכול בשר על האש ולשתות קצת בירה?
ואת הנורמליות הזאת, גם אם מדובר באפיזודה יוצאת מן הכלל, אנחנו יודעים שתושבי בארי ייקחו אתם מהאירוע, שהיא תשמש להם משענת קטנה לימים ארוכים של המתנה שעוד יגיעו עד שקהילתם תיבנה מחדש בקיבוצה.
והתמונה הזאת, חברים, היא תמונת ניצחון. אולי לא "הניצחון המוחלט" שכולנו מפנטזים עליו, מי בתקוות אמת ומי בציניות, אלא ההכרה שניצחון אמיתי יהיה מורכב מאלף תמונות קטנות שכאלה, שזכינו לרגע אחד להיות פיקסלים בתמונת הניצחון.