מרימים לחיים בצל הטרגדיה: הערב המרגש שהחזיר את החיוך לבארי

צחי, מנהל הבר, מסדר בקבוקים של בירה "שקמה" בתוך אמבטיות של קרח: "החבר'ה אוהבים במיוחד את ה-IPA ואת האמבר-אייל" הוא אומר כמסגיר סוד.

ליד המנגלים המעשנים עומד קרלוש ומשגיח על הבשר, בין המתנדבים שהגיעו לסייע בהפקה מתעורר דיון האם צריך להעביר את הסלטים לכלי ההגשה שהובאו מחדר האוכל - וכל זה נראה מאוד שפוי ונורמלי: כמה מאות חברי קיבוץ מתכוננים להרמת כוסית.

"נורמלי" עד שנזכרים שחלקת הדשא הקטנה שמול הפאב, שעליה מתכנסים החברים, נמצאת בקיבוץ בארי.

חיים ילין אומר כמה מילים, כדי שכולם יוכלו לראות, הוא מטפס על אחד משני "שולחנות קק"ל" שניצבים ברחבה שליד הפאב. איך כתבה פעם נעמי שמר? "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ"... אחרי הפתיח המוכר בכל נאום מאולתר ("שומעים אותי שם בסוף?") הוא מסביר איך נבחר התאריך לאירוע - קרוב מספיק אל ראש השנה, כדי שאפשר יהיה כבר להרים כוסית לחיים, אבל מוקדם מספיק כדי לא להיקלע לתחילת אוקטובר, החודש שנושא עמו זיכרונות כה טעונים וכואבים.

כשיצאנו לפני כמה חודשים למבצע "לגימה של שקמה", מתוך מטרה להחזיר את חיי הקהילה לפאבים ביישובי העוטף, ייחלנו בדיוק לרגעים כאלה - אפילו מבלי להיות מסוגלים לדמיין אותם בדיוק.

"יש ערימה של חבר'ה על הדשא" כתב פעם בן קיבוץ אחר ולנגד עינינו מתקבצים כ-200 מתושבי בארי: לשתות משהו, לאכול קצת אסאדו (הפעם יש אפילו מנות צמחוניות...), אבל בעיקר כדי להיפגש בנסיבות נורמליות, לא בלובי של בית מלון בים המלח ואפילו לא בשכונת המבנים הטרומיים, החדשה והזמנית, שהוקמה עבורם בקיבוץ חצרים.

למעלה מ-1,200 חברים ותושבי קבע היו בבארי לפני שנה, מתוכם שבו לקיבוץ כבר כ-200: חלקם מבוגרים - שאין להם כוח להיטלטל עוד בין בתים זמניים, אחרי שעזבו את בתי המלון.

חלק אחר הוא בעלי תפקידים במשק - ראשי ענפים ועובדים חיוניים אחרים, שמאסו בנסיעות, אבל המעודדים מכולם הם שמיניסטים שחזרו, חלק מהם אפילו בלי ההורים, כדי להשלים את שנת הלימודים האחרונה בעודם גרים בקיבוץ - שכבה צעירה ותוססת שמפיחה רוח נעורים, רוח של חיים חדשים, במקום שהיה בעל כורחו לסמל.

"על אלה אני הכי שמח" אומר לנו חיים, כשהוא מביט בהם בעיניים נוצצות ואנו לומדים איך אפשר להיות גם עם עיניים שמצפות בדמעות (במיוחד כשנזכרים שאין ביניהם כמעט אחד שלא איבד בן משפחה או חבר) - ובה בעת עם לב שמלא בתקווה, שני רגשות סותרים, שרק בקיבוץ בארי הופכים למשלימים זה את זה, ושאי אפשר שלא לחוש בהם מציפים את כל משתתפי האירוע.

הימים הם ימים לא קלים לאנשי בארי - כמעט בכל יום נערכת הלוויה של חללי ה-7 באוקטובר שנקברו בקבורה זמנית ועתה שבים אל אדמתם, גם אם לא אל ביתם, אבל באופן שאי אפשר שלא להתפעל ממנו, החברים מתכנסים הערב כדי לשמוח, מחזה שמגדיר טוב מכל את המשימה שלשמה התכנסנו כשאנו חמושים ברצון לעשות טוב ובארגזים של בירה...

חבורת אנשים עומדת וצוחקת, מדי פעם מצטרף מישהו למעגל ומתקבל בחיבוקים. פה ושם פורשים ממנו אחרים כדי להסתודד באיזה עניין אישי, כלב מתרוצץ, בחיפוש אחרי מי שייאות לצ'פר אותו בשאריות בשר.
ברקע מתנגנת מוזיקה שאפשר להצטרף אליה, במיוחד אחרי כמה בירות. ברפרטואר: ביטלס, סטונס, שלום חנוך ואריק איינשטיין, כוורת... אתם יודעים, בדיוק כמו שאפשר לדמיין אירוע של "על האש" והרמת כוסית לכבוד שנה חדשה בקיבוץ כלשהו.

ורק העובדה שמדובר בבארי הופכת לגימה של שקמה לניצחון התקווה, גורמת לתמונה הכמעט בנאלית הזאת להיות משהו שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין לו.

לשפשף - ואז לגלות שהן קצת לחות מהתרגשות...