סוד הסופגניות הגדול ביותר של רולדין הוא שאין לה סוד. פשוט ככה.
לפני הגנאשים והפריזדריי, הקולי והקצפות. לפני הפרלינה והשונטי, הקריספי וופל והקראמבל. כן, גם לפני הקראסט והנוצ'לה, הדיסקיות והקומות והמפלסים והדופלקסים וגורדי השחקים שהם בסופו של דבר - נשבע, בדקתי - סופגניות לכל דבר. לפני כל אלה, חשוב להבהיר כי העניינים יצאו מעט משליטה בשנים האחרונות, שאין כאן שום קסם ולא תכסיס.
רק סופגניות. באמת. סופגניות חנוכה שמותחות את החג הרבה מעבר לשמונת הימים שלו, אבל עושות את זה כי כולם מחכים להם. כ-ו-ל-ם. גם אלה "שמעדיפים את הפשוטה עם הריבה". במיוחד אלה, האמת. כולם, כולל ההם שהתלוננו על המחיר השנה והתלוננו על המחיר בשנה שעברה ויתלוננו על המחיר בשנה הבאה. לרוב הם הראשונים בתור.
רולדין לקחה את חנוכה כמעט בהפתעה לפני שנים כבר. הפער האנרגטי עדיין לא נסגר.
ללא סודות. חנוכה ברולדין
הסיפור די ידוע. האחים קובי חקק ואבי קינן עברו מדלת לדלת עם מאפים שהכינו בביתם, ובשנת 1989 התפתח העסק הצנוע לכדי חנות שכונתית קטנה ברמת השרון.
דוד קינן, האח הבכור, הצטרף אליהם לאחר כמה שנים, ואיש העסקים גולן עינת עלה על הספינה כדי לפתח את הסניפים - 106 על פי הספירה הנוכחית. איפשהו בדרך, בערך באמצעיתה, כבשה רולדין את חנוכה באמצעות מהלך ששילב שיווק נכון עם מוצר נכון, ראשוניות ותשוקה. זה תפס, זה החזיק, וזה עדיין מחזיק.
כולם עשו סופגניות, אבל שם זיהו הזדמנות לעשות *סופגניות יותר*, מעבר. יותר מרכיבים ויותר השקעה במרכיבים. יותר קומות ויותר פירוטכניקה, אבל לא כזאת שבאה על חשבון הבסיס, תרתי משמע.
בניגוד למה שניתן היה לחשוב ולהעריך, הטירוף לא נרגע לאורך השנים. להיפך. קונדיטוריות ומאפיות גדולות הצטרפו לשגעת, ואחרות בחרו במודע להתמקד בבסיס ולמתג את עצמן ככאלה. כך או כך, רולדין הייתה פחות או יותר הסטנדרט, נקודת הייחוס. אפשר לאהוב אותה, אפשר להחרים אותה, אבל זאת האמת.
לזכותה של הרשת, מפלצת החנוכה שהיא יצרה מעולם לא השתלטה עליה באופן טוטאלי. היא מוציאה מדי שנה קולקציית סופגניות גדולה אך לא גדולה מדי, מקפידה להחזיר להיטי עבר פופולריים ומקפידה גם לחדש עם טרנדים מתוקים ושילובים מפה ומשם. הקלאסיקות עצמן - ריבה וריבת חלב, למשל - עדיין נמצאות על המדף.
ביקור ב"בית רולדין" בקדימה, ושיחה עם המנכ"לית נועה בכר אהרוני, מסביר חלק מהסיפור, וחלק מההצלחה. המטה מהוקצע כמובן, וסופגניות שאתם רואים בוויטרינה כעת תוכננו ופונטזו כבר לפני שנה פלוס-מינוס, אבל המשחקים המתוקים הם עדיין הבסיס. בלעדיהם, נדמה, אין טעם בכלל לחמם את השמן.
היא חזרה מלונדון, שם נפתחה Donutelier ורודה וסופגנייתית שהיא לא רולדין אבל כן רולדין, עם תורים שבארץ היו צוחקים עליהם ומחירים שבארץ היו רותחים מהם, כנראה. הפרופורציות, גם בתחום הזה, בוהקות.
היא מודעת לביקורת, ומשתדלת מאוד לא לנטרל אותה ולא לזלזל בה. הסופגניות האלה, לטעמה, עומדות בפני עצמן כקינוח ויטרינה מושקע. ככזה, 18 שקלים מצטברים לתמחור שמשקף היטב את המציאות, משקף את ההשקעה ואת חומרי הגלם, ומשקף את התמורה.
קולקציית הסופגניות של רולדין השנה כוללת, בין היתר, גירסאות מלבי-ורדים ושילוב מתוק-חמוץ-טרופי, "קפה רויאל" ו"גולד קוקי קרים", פרלינה פיסטוק עם דובדבן אמרנה ו-"Black Crumble Cookies" שמצדיקה את שמה.
יש גם "Choco Candy" עם סוכריות צבעוניות, ביאנקו אגוזי לוז, שידוך מוצדק של מסקרפונה ופירות יער ולהיט פופקורן וקרמל מלוח שמשתף פעולה עם סוכריות "וורטרס אורגינל". בצד, ולגמרי בפרונט, מחכות סופגניות ריבת חלב וריבת תות. אתם יודעים, בשביל ההם.
אינני חסיד גדול של רשתות ענק, ובסופו של דבר התיעוש והמפעליות יטביעו חותם בכל מוצר, בטח במאפים שנולדו להיות לוהטים ותו לא. זהו איננו המקרה. הבצק אמנם מגיע לכל סניפי הרשת עם הטופינגז והטירופים, אבל ההתפחה מתרחשת שם, והטיגון נעשה במקום. בכל אחד ואחד מהמקומות. ואז הרכבה, בנייה, תשתיות ומנופים, ויטרינה צבעונית ותור. ככה זה עובד. ככה זה עובד הכי טוב.
במקרה של רולדין, המהלך הציני המתבקש הוא לסלוד ולגלגל עיניים, אבל בחנוכה, ובסופגניות בכלל, אין מקום לציניות. שנה אחר שנה, הקופסה הוורודה של רולדין היא המבוקשת ביותר במשלוחי החג, מרהיבה בפני עצמה ונחטפת באופן כמעט עצמוני. אפשר ללכת הצידה ולא להשתתף בחגיגה הזאת. עדיף להושיט יד ולחייך קצת.