מגוחך לנסות ולחזות עתיד ישראלי, ועוד יותר מגוחך לנסות ולנתח למה זה לא קרה עד עכשיו, אבל קשה לראות איך הנובי גוד לא משתלט כאן על סדר היום הסוף-קלנדרי בשנים הבאות. חגיגה אזרחית חילונית שמציינת את תחילת השנה האזרחית החדשה, עם קישוטים משלה ודמויות משלה, מנהגים מקסימים ותועפות אוכל ואלכוהול שירככו את כל זה? מדהים באמת שנחליט לאמץ, ותודה רבה לכולנו על הג'סטה.
זה לקח לו שנים, כמובן, וייקח עוד קצת, אבל הסדקים בחומת העוינות והניכור של כולנו כבר ניכרים, נפערים רחב ועמוק מספיק בשביל לזהות את השצף המתקרב. יום אחד אתה שם סטיגמות על עלייה רוסית שלמה (אבל מקפיד לחגוג את הסילבסטר כמובן), ויום אחרי - שנים אחרי, בסדר - אתה מחפש בנרות מקום לחגוג איתה. קצת מזכיר את המימונה, אם חושבים על זה.
זאת לא תהיה מפולת, ולא הידרדרות, אלא נסיקה והתרוממות. לא טינה, אלא קבלה, חיבוק. סוף סוף.
אימצנו בחום. בראנץ' הנובי גוד של פבריק
מלון פבריק התל אביבי, בדיוק כמו הנובי גוד עצמו למעשה, לא מכריח את עצמו על העיר. הוא חלק ממנה, ויושב ממש על נחלת בנימין - כנראה הרחוב הכי עמוס בישראל, ואני עדין מאוד עם הניסוח הספציפי הזה - אבל הדלתות הסגורות והחצי-כהות שלו מזמינות אותך פנימה בעדינות, והפאסון השקט והבוטח מספיק בשביל שתסגור אותן אחריך, ושתרצה להיכנס.
למעלה, כמובן, חדרים בוטיקיים (באמת) ואורבניים (מאוד) שמחכים עדיין לתיירי חוץ ומקבלים כל העת תיירי פנים, בתקווה לחזור ולהיות מה שהם נועדו להיות מלכתחילה - ברייק עירוני מפנק, בלי להכתים את המילים האלה כמו שמלנות אחרים נוטים לעשות פה.
מהקבלה שמוזגת סנגריה (קרה, אבל בואו לא נתפנק מדי, אה?) עם הצ'ק-אין ומוסיפה עליה ואוצ'ר לקוקטייל חינמי בבושוויק, בר הקוקטיילים המצוין בקומת הקרקע, נבנית סביבך מלכודת משכרת, בהסכמה מלאה, של "הכול פה ממילא, את המלון הזה באמת לא צריך לעזוב הלילה".
ולכן, בוקר.
בראנץ' הנובי גוד של פבריק הוא בעצם הלאמה מבורכת - זמנית כמובן - של ארוחת הבוקר על ידי בני הזוג איליה נצ'ין וטניה דולוטובסקייה, שפתחו את קפה בירדי החיפאי יחד עם אולגה קים. הם עלו ארצה בעקבות המלחמה הארורה שם, ומתווכים בשנה האחרונה שורשים מרוסיה (סנט פטרסבורג במקרה שלהם, מוסקבה במקרה שלה) לקהל כרמלי-חיפאי. זכרונות הילדות שלהם, התברר במהירות מרגשת, יכולים להיות גם זכרונות הילדות שלנו.
מהלך הבוקר הזה, שמוגדר כבראנץ' הנובי גוד הראשון אי פעם בישראל, יוגש כאן עד סוף השבוע (שלישי-שבת, 31.12-04.01, 08:00-14:00, 155 שקלים לאדם) במתכונת של בופה פלוס עיקרית לבחירה, ומתובל לא רק באקססוריז מלאכותיים כמו מוזיקת חג מולד וקישוטי שלג, אלא גם ברצון כן להתאמץ יותר - להתגעגע לנוסטלגיה בלי להיות נוסטלגיים מדי, להבליט יופי ולנסות להכחיד סטיגמות, ולשמוח. עם המשפחה, עם החברים, עם הקהילה. לשמוח. זוכרים איך זה מרגיש, נכון?
המזנון הפתוח איננו מהסוג המפלצתי והמתיש, אלא מהודק היטב בפינה האחורית של החלל היפהפה באמת. גם בשגרה כמובן, אבל במיוחד עם הקישוטים והנרות ועץ האשוח, והכי במיוחד עם האנשים שחולפים ברחוב בדרך לעבודתם בעודך מתלבט מה להעמיס.
ונעמיס. כיכרות לחם מצוינות, חמימות וטריות, עם פנכות קטנות של חמאה רכה ואיקרא מלוחה. מגש אנטיפסטי שחום עם פלפלים, בטטה, סלק וכרוב, שקשוקה גדולה עם ביצים רכות בתוכה כמובן, קרפצ'יו סלק ומגש גבינות קשות, לאבנה עם שמן זית, גבינת שמנת סמיכה, גרבדלקס נהדר וסלט ירקות קצוץ גס, שממתין בסבלנות לשמנת חמוצה עם שמיר בתוכה.
רגע, רק התחלנו.
הנובי-גודיות מצטרפת לתקרובת כחברה טובה שבאה לחזק, אבל בהחלט מככבת כאן. חלק מהסועדים הגיעו במיוחד בשביל מאכלי המסורת הללו, אחרים ישמחו לגלות אותם. זה כל הקטע, בעצם.
אוליבייה, למשל, סלט תפוחי האדמה הרוסי ובו אפונה וגזר ומיונז בלתי משתלט למרות תדמיתו, מגש נאה של דגים כבושים, מלוחים ובשרניים, ומגש נאה לא פחות של נקניק ולשון בקר פרוסה דק. צנצנות אדירות של שובה, מנת השכבות הבונה קונסטרוקציית דג מלוח, תפוחי אדמה, סלק, מיונז, ביצה קשה מגוררת וגזר שהיא סתירה ענקית בין מיתוג ושיווק (מעיל פרווה, באמת?!) ובין טעם וכיף של צלילת מזלג בתוך כל אלה, וגם מתוקים כמו עוגת מדוביק דבשית ורב-שכבתית, או מין כדורי שוקולד רכים שגם הם זכרונות ילדות מרוסיה, וטוב שבאו.
אבל רגע, עיקריות.
הבחירה נעה בין מנת פירושקי ובה שלוש לחמניות שמרים אפויות עם שלושה מילויים שונים - סלט ביצים, תפוח אדמה ופטריות, כרוב - וטובים מסוגם, "אולאדי", שהוא פנקייק נייטרלי עם תלולית יפה של שמנת חמוצה ותלולית יפה נוספת של קוויאר אדום, תבשיל ז'וליין המקרים יחד עוף ופטריות יער ורוטב בשמל, או בלינצ'ס דקיקים וקלילים, עם גבינת שמנת מתוקה בצד, ריבת תות ואוכמניות (וגם ביצים לבחירה, למי שהתעורר בלי רצון לנסות דברים חדשים).
כל האוכל הזה נשטף עם צ'ייסרים של וודקה בלוודר, עם קפה ראוי ועם סימן ההיכר הברקפסטי של רשת אטלס, בדמות שמפניירה ענקית ומלאת קרח שבה מחכים בקבוקי "סובייטסקויה", הקאווה הרוסית - למזיגה נטולת מגבלות ונטולת חסמים, כראוי.
בשמונה אפס-אפס, אפילו כמה דקות קודם, נכנסה משפחה ראשונה - זוג הורים מבוגרים יחסית, וצמד ילדים שהחליט לפנק אותם - לחנוך את הבראנץ' הזה. אינני יודע מה הסיפור שלה, אבל דרוש אופי מסוים בשביל להגיע בשמונה בבוקר לרחוב נחלת בנימין בתל אביב, שלא לדבר על הקדמה, ועל חיוכי הכניסה שלהם.
אם הייתי חושד קצת באותנטיות הזאת, הייתי בודק אם הכניסה הזאת, והמשפחה הזאת, לא בוימו על ידי צוות המלון, שהרי זאת הייתה הכוונה המקורית - שיחזור רגעים חמים בתקופה קרה, אחיזה איתנה של הקרובים לך, ומפלט מנחם של אוכל ומשהו לשתות לידו, בין לבין.
אחריהם, הכול התערבב כבר עם זוגות שירדו אחרי לילה במלון, אורחים "רגילים" וקהל ישראלי שיצר את הפסיפס הטבעי שלו. זה היה טעים ושמח, ושירי חג המולד ברקע כמעט גרמו לך לחשוב שאתה יוצא מפה החוצה היישר לחופשת סוף השנה המסורתית, עד שהם נתקעו באותם מוזרים שהלכו מהר בגשם בדרך למשרד. תנו לנובי גוד עוד קצת זמן, והוא יסדר גם את זה.
בראנץ' נובי גוד, מלון פבריק, שלישי-שבת (31.12-04.01), נחלת בנימין 28, תל אביב