אם לומר את האמת - וזה בערך מה שאנחנו מנסים לעשות פה כל יום ממילא הרי, עם רק קצת הגזמות ומילות תואר נדרשות לז'אנר - חשבנו שתהיה בבושוויק החדש הרבה יותר דרמה.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
הגענו מוקדם, כדי לתפוס את ההכנות ואת הדריכות של תקופת ההרצה, ולנסות לגנוב על הדרך קצת אקשן ודינמיקת מלצרים-ברמנים-טבחים אינטנסיבית. התפרצנו אפילו - בלי טיפת בושה - לבריף הצוותי, מקווים לתעד שם איזו מזימה, קונספירציית ספיישלים, למשל, או סתם בוסים שמדברים כמו בוסים.
בשיא האירוע, שי מכלוף לקח את המצלמה שלו ועשה פנורמה שהקיפה את השולחן הרחב שאליו התכנסו כולם באותם רגעים. רוב המקומות בעיר הזאת היו מתגוננים ומנסים להסתיר משהו. אנחנו קיבלנו צילום יפהפה.
דרמה לא הייתה שם, אבל קוקטיילים נדחפו לידיים שלנו במהירות, ובחיוך. "קודם כל בואו נשתה משהו, אחר כך נעבוד", תימצת עינב אזגורי את הקונפסט ואת סדר העדיפויות. דרמה זה אובר-רייטד, מסתבר, ושמונה המילים הללו צריכות להיתלות מעל כל מטבחון בכל מקום עבודה בישראל.
הגילגול המחודש של הבר הנחלת-בנימיני, חלק ממלון פבריק, נפתח מחדש לאחר יותר משנה של היעדרות שבסיסה קורונה ושוליה ניסיון לחשוב מה נכון כרגע. "החבר'ה ניגשו אליי ואמרו לי 'יאללה, בוא תיקח את הבושוויק", שיחזר אזגורי בשיחה נינוחה על הבר, "שאלתי אותם מה נראה להם נכון, והם ענו ישר שהכיוון הוא מטבח אמריקאי".
אזגורי, נוסע מתמיד במטבחים הכי נכונים של תל אביב ושף שיודע דבר אחד או שניים (או שלושים) על אוכל ואלכוהול ודרך (לרבות הסרווסריה ובר א וין וקפה נורדוי), החל לבדוק. את עצמו, ואת "הסיפור של המטבח האמריקאי הזה", כהגדרתו. "קוראים למקום בושוויק, אבל מה זה באמת בושוויק בברוקלין מבחינת אוכל? מה הולך שם? מה קורה? ואז אתה מוצא מלא-מלא מקומות שהם ברים בסגנון הזה, ומצליחים גם להגיש פיצות, וגם מנות אסייתיות, וגם להבריח איזושהי מנה צרפתית על הדרך".
כך, "קצת מזה וקצת מזה", נוצר תפריט. "בהתחלה אתה מסתכל עליו ואתה שואל 'מה זה המיש-מש הזה?', ואז אתה מבין שזה לא מיש-מש. שכל עוד המנה מתאימה לחווית השתייה וחווית הערב, אז היא יכולה להיכנס, ולא משנה מה מו מי".
קומבינציית שמאל-ימין מסוכנת. בושוויק:
המיש-מש שאינו מיש-מש וכל המה-מו-מי הזה התכנסו יחד, בסופו של תהליך, לתפריט מכיל ומחבק, אבל מלא כוח מתפרץ וקומבינציית שמאל-ימין, אוכל-אלכוהול, מסוכנת מאוד.
יש כאן, למשל, "מרק תירס" שהוא לא באמת מרק תירס, אלא קרם צהבהב קיצי, עם מיסו ופרמזן, פלפלים ועלי וונטון פריכים. יש גם "צלעות" של אותם תירסים מתוקים, חמאתיות וקלויות על גריל ריחני שדורש תשומת לב מתמדת ומספק בתמורה טעמים שלא יוצאים משום מכשיר מטבחי אחר, ומוגשות על ביסק סרטנים.
לבד מאלה, תמצאו פה גם בטן חזיר מזוגגת, פיצות קטנות ושמנמנות, דג מצופה קורנפלקס, סנדוויץ' רך שאיכשהו מצליח להחזיק תבשיל פו-בוי שרימפס ורוטב לוהט, וגם ברוסקטות קטנטנות ותמימות רק לכאורה, שסוחבות לפה ביס מושלם של ריבת בייקון-קפה סמיכה וכהה.
כל זה, כאמור, הוא רק מחצית העניין פה, ואת ההשלמה עושים האנשים (והקוקטיילים) של "האימפריאל", במה שהוא לבטח אחד השידוכים הכי מוצדקים והכי רומנטיים שראינו בעיר לאחרונה.
לא תראו כאן רשימת מכולת של מרכיבים, אבל כן יציאות מקוריות יותר מהמקובל, גם ביחס לעיר שכבר מסתכלת בעייפות-מה על תפריטי האלכוהול המוצעים לה. "Gimlet Serial Killer" (וודקה גרייגוס, סירופ סוביניון בלאן וסאוור, 48 שקלים, 34 שקלים במהלך השעות השמחות המתקיימות פה מדי יום בין 18:00 ל-20:00) חמצמץ, למשל, או "So Fresh So Clean" (בקרדי קרטה בלנקה, ג'ין אפרסקים, אננס, דבש, סאוור ונענע, 52 שקלים) שסוחב מעט יותר לקאריביים.
מלבדם, יש גם "אמריקן סאוור" (אמארו מונטנגרו, מרטיני ביטר, אשכולית אדומה, ליים ופלפל שחור, 48 שקלים) מריר וגם "בננה אולד פאשנד" (וויסקי ג'ק דניאלס בהשריית חמאת בוטנים, טמפוס פוגיט קרם דה בננה, סוכר קנים, אנגוסטורה ביטרס, 56 שקלים), שהוא - כמו שבטח ניחשתם לבד - ריקוד אלכוהולי-קינוחי ממושך, אלביסי במאפייניו, ומאוד אמריקאי.
"אני מסתכל על האוכל בבושוויק כחלק מהמכלול של המקום", הסביר אזגורי, תוך שהוא מבליט את תפריט היין "הצנוע והסימפטי" שמוגש למי שלא בענייני קוקטיילים, "אני לא חושב שמישהו יבוא לפה רק בגלל האוכל. לי, בכל אופן, אין איזה אג'נדה מסוימת או קו מסוים. אני קצת נהנה מהחופש הזה, שבו אני יכול לעשות כל מנה שמתאימה לבר ולאלכוהול".
החופש הזה שמתאר אזגורי בא לידי ביטוי בצלחות הבינוניות והלא-מצולחתות שיוצאות מהמטבח האינטימי (בואו נלך על "אינטימי", ולא ניגרר לתיאורים שאפשר לראות בדרך כלל רק במודעות להשכרת דירות בעיר מאותגרת הנדל"ן הזאת), בבקבוקים הנמזגים מאחורי הבר, ובעיקר, אין להכחיש - בפנים שלו.
"בהתחלה חשבתי שהכיוון הוא לפתוח מחדש את ה'בר א וין', ושהבושוויק זה מקום שאף פעם לא היה לגמרי בדי אנד איי שלי", תיאר, "אבל הקורונה נגמרה ואתה שואל את עצמך 'מה עכשיו?'. התחלתי לרחרח, ואמרתי 'יאללה, בוא נקפוץ לסיפור הזה, בוא נחזור לברים וללילה'".
הוא מקים אותנו בעל כורחנו מהבר, מכניס אותנו להצצת-מטבח קצרה אך רוחשת ומוביל לחצר האחורית הנעימה, בקלות אחת הבושוויקיות ביותר בתל אביב. בסוף הדרך, הוא מדבר על "ישראלים שאף פעם לא התחברו למסגרות, בטח לא על הצלחת", ועל איך הוא כבר לא מאמין יותר בהגדרות.
"מסעדה איטלקית, או מסעדה ישראלית - היום אפשר לשחק על הכול", הדגיש, "זה קו מאוד דק, וצריך לדעת לתפור אותו, כי גם אני אחשוב דבר ראשון לברוח ממקום שמגיש פיצה ואסייתי וסושי. אבל אם אתה מצליח ליצור את זה ולשלב אלכוהול - הצלחת".
החלק הבא של המשפט ("אם אתה לא מצליח...") מסתיים בצחוק מתוק-מריר-משוחרר, ובדיבורים על "נעלי בית ישנות ונוחות שמחכות לך כשאתה מסיים את היום", כאלה שמסמנות לך למעשה שהגעת למקום הנכון. היה כאן איזשהו משל, אני בטוח, דימוי עדין יחסית וגם מסר. היה גם עוד קוקטייל ביד, אז השארנו את זה ככה, באוויר, מרחף בין בושוויק לנחלת בנימין, ומרוצה.
בושוויק, נחלת בנימין 28, תל אביב, פרטים נוספים פה או ב-03-5678000