שווה את הפקקים: אחד הסטייקים הכי טובים בישראל

הדרך עמוסת עצבים, הרחוב מוזנח והתפריט מעט מהוסס, אבל הכול מתפוגג כשהבשר מגיע לשולחן

נווה מדבר רחובותי. מסעדת מו ומו (צילום: אלעד ברנגה)

לנצח, כנראה, יצטרך הקרניבור הישראלי האנין לחפש מסעדת בשרים טובה באמת בנרות, לפחות בארץ. זה גורלנו.

עד לא מזמן אמרנו שהדסון יש רק אחת. בקרוב זה לא יהיה מדויק. בהנחה שגם בהדסון החדשה, המתוכננת להיפתח ברחוב לינקולן בתל אביב, יצליח השף מתן אברהמס להעמיד את הסטנדרטים המוכרים מהמסעדה-האם ברמת החייל, זה יהפוך בקרוב ל"הדסון יש רק שתיים".

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי

מעט אחרי הדסון ועדיין במצטיינות, יש מעט מאד מסעדות, אותן ניתן לספור בקושי על אצבעות כף יד אחת. לכן, וזו סיטואציה שלא ממש משתנה כבר שנים, מסעדת בשרים ראויה באמת היא עניין נדיר ממש כאן, ולרוב, כשהולכים לאכול סטייק, חוזרים מאוכזבים.

רחובות לא התפרסמה עד היום כמרכז קולינרי מבעבע. זו עיר מנומנמת, חרדית משהו בשנים האחרונות, פריפריאלית לגמרי. כשרחובותים רוצים לאכול בחוץ הם נוסעים לא מעט לראשון לציון או לתל אביב. בתוך האין הגדול הזה פועלת מו ומו כבר שנים ארוכות, על תקן של נווה מדבר; יוצא מן הכלל שאיננו מעיד בשום דרך על הכלל.

מחוברים שם למגדלי בשר נכונים, יודעים ליישן ויודעים לטפל בנתחים בדרכם לצלחת. חרקנו שיניים לפני כשלושה שבועות - עוד לפני הדי מבצע "שומר החומות" - בפקקים הבלתי נסבלים של שעות הערב בדרך לרחובות כדי להתייצב במו ומו ולבדוק האם איכות הבשרים שם עדיין מצדיקה את המוניטין.

אותו שירות, אותו טעם, אותה מהירות

לאכול ככה אפשר גם בקניון

לכתבה המלאה

תפריט מינימליסטי. מסעדת מו ומו:

רחוב הרצל ברחובות מזכיר את אלנבי בתל אביב, רק בימים שקדמו לגל השיפוצים של השנים האחרונות, כלומר: גדול, הומה, ישן ומוזנח. רק שאלנבי, גם לפני שהחל לשנות את פניו לטובת מלונות בוטיק ושאר מבנים נאים, תמיד בעבע חיים בערב. הרצל ברחובות. נו, קצת פחות.

אבל מו ומו היא מוסד, אליו מגיעים לא רק מרחובות, וכשהגענו לשם היו שלושה חללים - שניים פנימיים שהשתפצו ללא הכר מאז ביקרנו שם בפעם האחרונה, והחצר הגדולה - מלאים כמעט לגמרי.

עלעלנו בתפריט, שהתגלה כמינימליסטי לחלוטין: ראשונות בייסיק ספורות ממש של קרפצ'יו, כבד קצוץ, שלושה סלטים, מנת ירקות ירוקים וזהו. גם תפריט הבשר מצומצם: נתחי וואגיו בסקציית המיוחדים, אנטריקוט וסינטה על עצם, שתי אופציות פילה, המבורגר ושניצל. מעט ממש בשביל מקום שמתמקד אך ורק בבשר. קיווינו שהמעט הזה מייצג בחירה אך ורק במה שטוב ו-ויתור על השאר, והזמנו קרפצ'יו פילה בקר (56 שקלים) וסלט עגבניות (48) כראשונות.

בלענו, ליקקנו, התפוצצנו. וזה עוד לפני הבשר

תחנת חובה של אוכל נולדה בישראל

לכתבה המלאה

סט פתיחה משמח. מסעדת מו ומו:

מי שלא מבין את ההבדל בין עגבניית-על לאחותה הרגילה, או בין שמן זית סביר למצוין, לא יבין על מה המהומה

סט הפתיחה היה משמח ביותר. לא כמות גדולה מדי של בשר אכלסה את מנת הקרפצ'יו אבל איכויותיו היו ראויות מאוד. בבשר נא במיטבו יש ניואנס של מתיקות מה. גם במסעדות בשר כן ראויות בארץ נוטה בדרך כלל הטוב להיבלע בשלוליות חומץ בלסמי שמעלימות אותו כמעט לגמרי. כאן, התוספות המינימליות - קצת עלים, זרעי עגבניות, צנונית דקיקה - הוסיפו רעננות ונתנו לאיכות הבשר להיות העיקר. שפכנו מעט משמן הזית הטוב במיוחד שהגיע בצד וליקקנו את האצבעות.

גם סלט העגבניות עשה את זה. המון עגבניות שרי טובות במיוחד בשני צבעים, עם גבינה צאן נהדרת, מלח במינונים הנכונים והרבה משמן הזית הטוב מהפסקה הקודמת. אוכל של בית? לכאורה כן, אבל איכויות כל חומרי הגלם עד כה חשפו פדנטיות מטורפת למדי. מי שלא מבין את ההבדל בין עגבניית-על לאחותה הרגילה, או בין שמן זית סביר למצוין, לא יבין על מה המהומה. מי שכן, יעריך ויהנה במיוחד.

קיבלנו, און דה האוס, גם מנת ירקות ירוקים חמים גדולה. היו בה כרובית, כרוב סגול, שעועית ירוקה, ברוקולי ותרד ואותו עקרון חזר בה: ירקות טובים ממש שטופלו בפשטות מינימליסטית נכונה.

סוגה גבוהה. מסעדת מו ומו:

זה היה נתח מהטובים שאפשר להשיג במסעדת בשר בישראל, ששווה בהחלט לנסוע בעבורו גם למי שלא גר בגזרה

הנתחים המיוחדים של היום, על בסיס וואגיו, היו גדולים ויועדו לשניים. נאמנים לשליחות, רצינו לדגום יותר והלכנו על אנטרקוט על עצם (46 שקלים ל-100 גרם, 212 שקלים לסטייק של כ-460 גרם) ושיפוד פילה עגל (128 ל-200 גרם).

נעצתי מזלג בצלחתה של שותפתי לארוחה, שמבכרת פילה מעודן על העבודה הכרוכה במנת בשר על עצם. נתחי הפילה האדמדמים התגלו כטובים מאוד, רכים וענוגים, סוג של מזון תינוקות לקרניבורים. אני רחוק מלהיות טיפוס של פילה אבל נהניתי. רוטב השמנת-פלפל שהגיע לצד השיפוד היה מבחינתי די מיותר, שהרי עם בשר טוב לא צריך כלום חוץ מקצת מלח. אם בכל זאת מתעקשים, אפשר לסגור על עוד קצת חמאה.

נתח האנטריקוט, במצב מדיום-רייר כמתבקש, עורר את נהמות וגרגורי העונג החד-משמעיים ההם, אלו השמורים לסוגה היותר גבוהה של ז'אנר הבשר. היה בו כל מה שמצפים מאנטרקוט, כולל שיוש נהדר, שומן שנמס אל הבשר, עומק טעמים מרשים ממש, מורכבות ושפע ניואנסים. חד וגם חלק: זה היה נתח מהטובים שאפשר להשיג במסעדת בשר בישראל, ששווה בהחלט לנסוע בעבורו גם למי שלא גר בגזרת רחובות-נס ציונה-ראשל"צ.

דווקא התוספות - צ'יפס וסלט ירוק, פיקששו. בניגוד למאסת הירקות המרשימה מהראשונות, שהייתה איכותית להפליא וטופלה בהרבה תבונה ורגישות, הצ'יפס היו סטנדרטיים לחלוטין והחסה עייפה ועם רוטב לא נורא מוצלח. היה כה טוב עד עכשיו, שהכלנו את זה באהבה.

הקינוח, גלידת וניל מתוצרת הבית עם רוטב טופי (38), נראה כמו רטרו בכל מובן אבל הפתיע לטובה. מרקם הגלידה היה סמיך יחסית ונטה לג'לטו, לא הייתה שם מתיקות יתר והטופי לא הכביר.

482 שקלים לפני שירות עלתה הארוחה הזו. בדמי החליצה על היין שהבאנו מהבית לא חייבו אותנו. היה אחלה וכמו שכבר נכתב ברשימה זו, בסטייק-האוס ישראלי זה לא מאד טריוויאלי. פריקים של בשר וחסרים לכם מקומות לרדת בהם על חלבון מן החי במיטבו? הנה מקום שראוי שיתווסף לרשימה המצומצמת מאוד שלכם.

מסעדת מו ומו (צילום: אלעד ברנגה)

מו ומו, הרצל 177, רחובות, פרטים נוספים והזמנות כאן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully