מסעדות בשר טובות הן מצרך נדיר במיוחד בישראל. את זה יודעים כולם, או לפחות כל מי שמצוי בתחום. לשווא יחפש הקרניבור האנין מקומות שבהם יוכל ליהנות, אבל באמת, מסטייק מצוין. איכשהו, זה לא עובד כאן. אפשר להלין על מגבלות היבוא. על כך ש"שרולה" מגדלים בצרפת, לא בישראל; ועוד תלונות כאלה ואחרות. כל זה נכון. ובכל זאת, מסעדות שאיכות הבשר חשובה להן באמת, מוצאות את דרכן אל הספק הנכון ואל הנתחים הנכונים. אין ספק: זה מחייב השקעה, אנרגטית וכלכלית. ברור שבצפון איטליה בקר טוב זמין קצת יותר מבצפון תל אביב. ועדיין, גם אצל דבאח, מגדולי ספקי הבקר למסעדות ישראל למשל, אפשר למצוא נתחים ביותר מרמת מחיר אחת. תופתעו לגלות כמה מסעדות נחשבות רוכשות שם לאו דווקא את הבשרים הטובים יותר. במילים אחרות:מסעדה שחשובה לה איכות הבשר שהיא מגישה, תמצא את הדרך לספק את הסחורה. לכן, תמונת המצב העגומה בארץ, כשמדובר בסטייקים, מצערת עד מאוד.
כל ההקדמה הנוכחית כאן כדי להמחיש עד כמה מו ומו הוא מקום נדיר. לא כי יש בו מטבח יוצא דופן. הראשונות והקינוחים שניסינו לא הרגיעו לשחקים. בגלל הבשר. בפריז זו רמת הבסיס בכל ביסטרו סביר ומעלה. אצלנו, בשביל בשר כזה, יותר משווה להיכנס למכונית ולנסוע. אפילו לרחובות המנומנמת, שמרכז העיר שלה, שבו מצויה מו ומו, ידע בעבר ימים חיוניים יותר ואפרוריים פחות. הסטייקים שם פשוט משובחים.
הגענו בערב של אמצע השבוע ושמחנו לגלות מסעדה מלאה. כסטייק האוס טיפוסי, במו ומו יש מעט מאוד אופציות לראשונות. הזמנו סלט קישואים (42 שקלים), מן נשנוש ירקות שכזה, רגע לפני הדם. היו שם רצועות קישואים וצנונית, שקדים, לבנה כבשים וגבינת פקורינו. אין טענות. אבל לא בגלל הסלטים תגיעו לכאן.
באנו רעבים וצריך היה להרגיע את הטף. המבורגר 250 גרם (68 שקלים), קצוץ גס, עם תיבול מינימלי, מבשר מצוין, מדמם כדבעי ככה צריך לחנך ילדים, למצוות ומעשים טובים סיפק את הסחורה בגדול. אלמלא המתנתי לסטייק שלי, שכבר עלה על האסכלה, הייתי מזמין לי, בכיף, אחד כזה.
עברנו לסטייקים. רצינו ללכת על הקלאסיקה המתבקשת במקומות כאלו סינטה ואנטרקוט. הסינטה נגמרה. מחד, זה מבאס. אין על סינטה מיוחסת ומצוינת. מאידך גיסא, זה ללא ספק מעיד טובות על המקום. מסעדה עם אוריינטציה מסחרית בכל מחיר, תדאג שאם נתחי הסינטה נגמרים, יגיעו אחרים, גם אם טובים פחות. מסעדה שמקפידים בה, תימנע מלהגיש נתח טוב פחות. כשאומרים לכם שסטייק מסוג מסוים נגמר במטבח, דעו שדואגים לשמור עליכם.
הלכנו על אנטרקוט 400 גרם (142 שקלים), וקצת בלית ברירה על מדליוני פילה עגל (152 שקלים). האנטרקוט היה פאר היצירה בכל מובן. נתח עבה, מיושן היטב, מדמם בדיוק כפי שביקשנו אותו באמצע הדרך בין מידיום למידיום רייר משויש כדבעי, בשר-בשר. זה היה סטייק נהדר ממש, שתענוג לנעוץ בו שיניים, להשקיע בלעיסה, ללגום עוד ועוד יין אדום מאופק וטוב, שעוצרים איתו רק כי צריכים גם לנהוג הביתה אחר כך.
אינני חובב פילה. סינטה קודם, אנטרקוט אחר כך, נתח קצבים, כף, שייטל בהמשך; אבל אם כבר פילה, שיהיה כזה. המדליונים היו רכים, ענוגים, מתקתקים כמעט, אדומים מאוד. להבדיל מהאנטרקוט, שלא היה זקוק לדבר מלבד כמה גרגירי מלח, הפילה תקשר היטב עם רוטב ציר הבקר שהגיע לצידו. צ'יפס מצד אחד, פירה בשני, ונהנינו מאחת מארוחות הסטייקים היותר טובות הזכורות לנו בשנים האחרונות.
פאדג' שוקולד ענק (42 שקלים), מתוק-מתוק, תפלצתי בממדיו ותקין בטעמיו, לצד אספרסו טוב, היה הסיום. כאמור, כמעט שאין בישראל מסעדות בשר, שעליהן ניתן להמליץ בפה מלא. מו ומו היא מהבודדות שכן. גם במחיר נסיעה.
מו ומו. רחוב הרצל 177, רחובות. טל' 053-7103103.
