החניה באזורי חן הייתה עמוסה במיוחד בסתם ערב אביבי של אמצע השבוע שעבר. היינו צריכים להרחיק כברה משמעותית כדי למצוא מקום פנוי. היות וגרינברג סאן ממוקמת בצדו הדרומי של מתחם ההסעדה, הרחוק יותר מהמקום בו חנינו, היה עלינו לצעוד לא מעט.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בדרך משתרעת אימפריית קבוצת גרינברג מסעדות. קשה שלא להתפעל מהעוצמה של גרקו, המסעדה והמעדניה, פיצה גרינברג, הג'לטריה (בתוך מעדניית גרקו) ולבסוף גרינברג סאן - כולן בבעלות המסעדן הוותיק צביקי עשת.
המולה של המון סועדים, בפנים ובחוץ, עשתה הרבה חם בלב. הנה, זו השגרה לה כל כך פיללנו בזמן הארוך שקדם לפתיחת המסעדות לפני מספר שבועות. צעירים ומבוגרים, זוגות ומשפחות, כוסות יין ובירה מושקות - כמה חלמנו על פיסת הנורמליות הזו, שרק בהיעדרה הארוך נעשה ברור כמה משמעותית וקיומית היא.
גרינברג הייתה הראשונה להיפתח במתחם אזורי חן, בפורמאט בראסרי. העיצוב המלוטש והמעט מצועצע שלה אז התכתב עם הבראסרי מאבן גבירול, אז עדיין אייקון מסעדנות מציב סטנדרטים, והאוכל חיבר את צרפת עם הים התיכון וניו יורק.
כל מה שעשת פתח במתחם הצליח להפליא מסחרית אמנם אבל מבחינת איכויות גרינברג הייתה זקוקה לשנים מספר כדי להתרומם. קצת לפני פרוץ הקורונה הגיע לשם יונתן רושפלד, שהוסיף לגרינברג עוד מימד איכויות וסטייל, גם אם לא שרד שם זמן רב. במהלך הסגרים הזמנו כמה וכמה פעמים משלוחים ממנה ותמיד נהנינו. ואז, רגע לפני סיום הסגר ופתיחת המסעדות, נודע כי בראסרי גרינברג יהפוך לגרינברג סאן, מסעדה אסיאתית. קצת התבאסנו, כי הבייסיקס של גרינברג - ההמבורגר, העוף בגריל, פסטת העגבניות והקורנביף כמובן - היו בביתנו לסוג של קונצנזוס.
המקומות של עשת ניכרו תמיד קודם כל באריזה ורק אח"כ בקולינריה ובשורשים. אפשר לומר את זה על מקומות של עוד קבוצות הסעדה. בסך הכול, זה גם הקונספט במסעדות של R2M, אבל בקבוצת גרינברג תמיד, גם בארוחות טובות יותר, נשארת עם קצת תחושת לאס וגאס בסיום. המטמורפוזה מגרינברג לגרינברג סאן חיזקה א-פריורית עוד יותר את תחושת הזו. אז באנו למקום החדש-ישן עם סוג של תהיה - למה דחוף היה לעשות את השינוי, מקווים לטעים ונעים.
התפריט בגרינברג סאן הוא פן אסיאתי, שזה בעברית קצת מכל דבר - תאילנד, יפן, וייטנאם והודו - וסושי; בצירוף המבורגר לא באמת אסיאתי, טוויסט על הקורנביף המנצח של גרינברג, וגם שניצל (בפאנקו, עם רוטב קארי יפני).
השירות, שבעבר היה כאן תמיד מוקפד למדי, כחלק מההשקעה באריזה, הרגיש מהתחלה אחרת הפעם. נכון, אלו אינם הימים להלין על חוליי שירות. רוב המסעדות מתקשות לגייס מלצרים (וטבחים), שלא מעוניינים לחזור מהחל"ת, ונאלצות לעבוד עם צוותים חדשים שחלקם טרם הוכשר כראוי. מסעדות רבות טרם חזרו לפעילות מלאה רק משום כך. ובכל זאת, משהו בגישה העביר וייב של יותר מזללת רחוב ופחות מסעדה, ללא מראית עין אפילו של טקס מסעדתי.
התחלנו עם צ'יראשי טונה אדומה ומרק אודון שרימפס (68 שקלים שניהם). הצ'יראשי, מעין סושי מפורק, הגיע בקערה לא גדולה והיו בו טרטר טונה, אורז סושי, אבוקדו, אצות, מלפפון, טמפורה פלייקס וטוביקו; עם צלוחיות ספייסי מיונז וטריאקי בצד וסויה ששהתה בבקבוק על השולחן. בשר הטרטר היה לא יותר מסביר. שאר הרכיבים היו טריים אבל לאחר ערבובם והגמעתם ברטבים קשה לומר שיצאה משם בשורת צ'יראשי גדולה או סתם סבירה. במקרה הטוב זה היה בינוני מאוד ובעיקר - לא עברה משם תחושת הערך המוסף של מסעדה או סתם מזללה נחמדת.
מרק האודון הושתת על ציר דאשי עם פטריות אושימאג'י ופונגי, באקצ'וי, אטריות אודון, בצל ירוק, שבבי ביצה ושישה שרימפס בלק טייגר (הזן המגיע לכאן קפוא). הסי פוד טופל היטב כך שנותרה בו מידה של עסיס ורכיבי המרק קרנו טריות ורעננות אלא שבסיסו - הציר, היה עז ובוטה בטעמיו. הרבה יותר מדי אומאמי-גלוקוז. במקום עידון, שמשאיר מקום לניואנסים, כמו שציר מבוסס דאשי במיטבו צריך להיות, היתה בו ברוטליות שמזכירה מנות מהז'אנר הזה במתחמי אוכל בקניונים. זה היה פופוליזם קולינרי במופעו היותר מבאס מהסוג שאולי ממכר ילדים אבל לא ממש רלוונטי למי שמחפשים איכות.
המלצרית ביקשה שנזמין את העיקריות כבר בהתחלה וכך עשינו, עם באן מי (78) וקריספי דאק (88). היינו רעבים. למרות שלא ממש עפנו על האוכל, אכלנו די מהר. עודנו יושבים עם הצ'יראשי והמרק, שטרם סיימנו לגמרי, הגיע מלצר עם העיקריות, מתכוון להניח את העיקריות לצד הראשונות על השולחן הלא גדול וללכת. חטפנו עוד כף מהמרק הצרבתי למדי, על שארית האורז מהצ'יראשי ויתרנו, כדי לעשות מקום לעיקריות.
תהינו לאן הגענו - לחומוסייה מז'אנר "לבלוע, לא ללעוס"?, או לאחת מהשיפודיות ההן, עם סלטים מקופסה ושיפודים "טוב-טוב על האש", בהם ממהר המלצר מקץ ארבעים דקות מרגע הגעתך לשאול "מה המצב חבר'ה? צריכים עוד משהו? בקלאווה?".
עברנו לעיקר. כאמור, לקורנביף של גרינברג פיתחנו מידה של התמכרות. לא יכולנו, לכן, שלא להזמין את הבאן מי. למרות שהתפריט מציג אותו ככריך וייטנאמי, מדובר באותו קורנביף טוב וראוי. כאן הוא מגיע בלחמנייה מוארכת עם מיונז וצ'דר, מלפפון חמוץ וכרוב כבוש. במקום צ'יפס ביקשנו ירקות בסויה. זו הייתה המנה המוצלחת באמת היחידה בארוחה.
מנת הקריספי דאק מוגשת על פנקייק בצל ירוק קטן מחולק לארבע, לצד מלפפון, בצל ירוק, פלפל אדום חריף ורוטב הויסין בצלוחית. בשר הברווז נותר עסיסי אבל מבחוץ הוא קרן שמנוניות מבאסת למדי, פועל יוצא של טיגון לא נכון. אין צורך בטבח מיומן ומצוין כדי לטגן מבלי שעודפי שמן מיותרים יגיעו לצלחת של הסועד. התוספים לא היו מגוונים דיים ולא באמת שדרגו את הטעמים, והפנקייק הקטן מדי לא איפשר לייצר מספיק לאפות קטנות, כמו שהתכוונו באמת ליצור במנה הזו. זה לא היה זה.
פנקוטה קוקוס וסוכר דקלים (38), עם סורבה קוקוס, פטל מיובש ושבבי קוקוס קלוי התגלתה כקינוח מצער. זה ניכר קודם כל במרקם הרחוק מאופטימלי, אבל בעיקר במינוני המתיקות המופרכים, שהתחרו בגישה הברוטלית במרק האודון, על תואר המנה הוולגרית של הארוחה, רק בלי אומאמי. בסיס פנקוטה מתוק צריך לאזן עם רכיב אחר, מתוק פחות. סורבה הקוקוס שמעל היה מתוק גם הוא. עוד מנת קניונים/ילדים, יחליט הקורא באיזו פרשנות לבחור.
40 דקות לכל היותר מרגע ההזמנה היינו כבר אחרי העיקריות. את אכילת הקינוח משכנו קצת, כדי לחוות קצת מסעדה. 336 שקלים לפני שתייה ושירות השארנו. לא המון כסף, אבל האוכל, גם אם משקללים את הקורנביף הטוב, היה מתחת לבינוני, לפרקים למטה מזה.
הזוהי השגרה לה פיללנו כל כך במהלך הסגרים הארוכים? לא ממש. מתגעגעים לגרינברג.
גרינברג סאן, אורי צבי גרינברג 25, תל אביב