כבר בכניסה למסעדת אידי דגים באשדוד אפשר להבין שמשהו השתנה. בחניה אין מקום לכלי רכב נוספים, ומכוניות שממשיכות להגיע נאלצות לחפש את מזלן מעבר לכביש. כשזוג סועדים נכנס ומבקש שולחן ללא הזמנה מוקדמת, הוא מקבל בתמורה התנצלות כנה מהמארחת.
"המסעדה מלאה", היא אומרת. איכשהו, המילים האלה מתקבלות בחיוך. ככה זה כשהסיפור כאן הוא לא על אוכל. לכל הפחות, לא רק על אוכל.
שבועות ספורים לאחר שקרא לאורחיו לשוב וסיפר על חובות עתק ועסק קורס, אידי ישראלוביץ' מפזר מהמטבח ארומה וטעמים, אך בעיקר הוקרת תודה. הוא עושה את זה, כדרכו, בשקט, כמעט בביישנות, בטח בצניעות.
"היו שנים יפות של פרנסה, של שמחה ועבודה, של חיים. הרגשת שאתה בונה משהו", סיפר תוך כדי מעבר בין השולחנות, ושיחות ערות עם חבריו הוותיקים ועם הדור הבא שהצטרף אליהם, "הייתה פרנסה במסעדה, היו הרבה לקוחות, אבל עם הקורונה והמלחמה הארורה אנחנו סופרים כבר חמש שנים קשות. מצאתי את עצמי עובד בחצי כוח, ומאכיל בשעות הצהריים כמה שולחנות בודדים, במקרה הטוב, ומושך עד עשר וזהו. אחר כך אין אנשים יותר, ולא משמרת לילה כמו פעם. זאת הייתה התוצאה".
הוא בכלל איש של הצפון - כנרת ונהריה, ואז דווקא אילת, עד ההתייצבות באשדוד. העבודה הראשונה שלו באזור הייתה בחברת קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון, וכעת אירופה-אסיה), והוא נזכר איך הוא וחבריו היו צוללים ותופסים דגי מאכל. "אהבתי מסעדות, אז עשיתי ניסיון. הניסיון צלח וראיתי שזה הולך, אז פתחתי את המסעדה", שיחזר, "עד היום, אני היחידי שעזב את העבודה שם".
אידי המסעדה ואידי האיש הפכו לסמלים אשדודיים מאז הפתיחה ב-1995. כולם היו פה - פוליטיקאים ומנהיגים עירוניים, שחקנים ומפורסמים, ספורטאים ובעיקר משפחות על דורותיהן. הורים וילדים, וילדים שהפכו להורים, בשרשרת אנושית שהיא מוסד אוכל של ממש. ערב אחד, טעון במיוחד, הפגיש כאן משני עברי החלל את אריאל שרון ושמעון פרס, בסיטואציה שלא יכולה הייתה לקרות, ככל הנראה, בשום מקום אחר. גם לא להסתיים כמו שהיא הסתיימה.
התפריט רוחש ים וגלים, קלאסיקות של אז ובישולים של עכשיו. הוא מתחיל עם פתיחת שולחן עצמאית, כמעט עצמונית, ובה צלחות הרינג הולנדי ואיקרה הום מייד, צזיקי וסביצ'ה, גרבלקס וחצילים. וסלט דודו גם. ברור.
משם, הגריל קורא וקוראות גם המחבתות החמאתיות הלוהטות. דגים שלמים מטוגנים, צלויים או אפויים בתנור, חתוכים לנתחים עבים, בשרניים ועדינים כאחד. איתם, שרימפס קריסטל וקלמרי - מטוגנים או ממולאים בפירות ים - פאייה זוגית וקדירת דייגים, סרטנים ולובסטרים וקוקי סאן ז'אק.
חנוך ומשה לבקוביץ', אבא מחיפה ובן מתל אביב, מגיעים פעם בשבוע למסעדה ויכולים להעיד על המצוקה שהובילה לקריאת הכאב של אידי. "יש לנו ולו היסטוריה משותפת. אידי זה נשמה טובה", סיפר האב, "כשראיתי את הכתבה בכיתי. ירדו לי דמעות. חשבתי שאני מתעלף".
הם מתארים דמות שעושה רבות למען העיר והסביבה, אנשיה וחייליה, בלי לפרסם ובלי להתהדר. "המקום הזה חייב להמשיך", קבעו, "אין אפשרות אחרת".
אידי בן ה-73 מעיד על שיפור קולקטיבי, בתנועת הלקוחות ובעיקר במצב הרוח. "אנשים הבינו שהמצב לא טוב. אורחים שלא ראיתי שנים חזרו", סיפר תוך שהוא מביע תקווה להמשך המגמה המשמחת. "בשנים האחרונות קמתי בבוקר עם פחות חשק כי ידעתי שאני לא הולך לפגוש אנשים. רק הצוות שלי שמר עליי והחזיק אותי. עכשיו, בימים האלה, אחרי כל זה, אני קופץ מהמיטה ואומר 'יאללה, לעבודה'".