מה שהתחיל כפעילות חורפית של אסם, הפך למסע קטן אל לב הישראליות. קובי אדרי מגיע לקיבוץ אלומות עם ארגז מוצרי אסם ועם משימה אחת: לבשל ערב חורפי ישראלי שמחמם לא רק את הסירים, אלא גם את הנפש.
שם, בקיבוץ אלומות, מתגלה בבית סצנה שלא רואים בכל יום: מעגל נשים גדול, שולחן מטבח עם כל העושר של מוצרי אסם, ורצון אמיתי לחלוק רגעים של טעם, זיכרונות וחברות. בין סירי המרק והפתיתים קובי שיתף בסודות הבישול הייחודיים שלו ולמד להכיר את החום הקהילתי של הקיבוץ, שמספרים את הסיפור הישראלי של כולנו.
כבר בתחילת המפגש אדרי מנסח את זה במילים פשוטות. "יש שני דברים ייחודיים רק לישראל", הוא אומר. "קיבוצים, הפורמט הכי ישראלי שיש. והדבר השני זה הטעם שמחבר בינינו כבר יותר משמונים שנה".
המשפט הזה לא נשאר תלוי באוויר. הוא קיבל ביטוי מיידי בסירים.
טעם מוכר, סיפור חדש
הבישול התחיל בלי הצהרות גדולות. פרגיות שנכנסות למחבת, סיר אחד שמתמלא מג'דרה של פתיתים, ירקות שנקצצים לסלטים צבעוניים. הידיים עובדות יחד, השיחות מתערבבות עם האדים שעולים מהכיריים.
"המתכון הראשון זה פרגיות עם ג'דרה של פתיתים, הכול בסיר אחד", נשמע תוך כדי תנועה. ואז מגיע ההסבר הטבעי ביותר לבחירה הזאת: "פתיתים זה הדבר הכי ישראלי שיש. גם מבוגרים וגם ילדים אוהבים את זה, בגלל זה זו הייתה בחירה טבעית".
השיחה סביב השולחן זורמת כמעט מעצמה. כשעולה השאלה מה הכי ישראלי בעיניהן, התשובות לא מתעכבות. "פתיתים בפסטה, במבה, שטוחים, סלטים". ומישהי מוסיפה מיד: "סלט חייב להיות על השולחן. הרבה צבעוניות והרבה שפע. זה משלים את כל הארוחה".
ואם כבר חורף, אז גם המרק נכנס לתמונה. "מה שחסר לנו להשלים את הארוחה זה מרק טוב", אומר אדרי, ותוך רגע המשימות מתחלקות. גזר, בצל, סלרי. "מרק זה משהו שתמיד מחבר ומאחד בין משפחות".
המוצרים עצמם לא מוצגים ככוכבים. להפך. הם שם בדיוק כפי שהם בבית. "השתמשתי בחומרי הגלם הכי ישראליים", מדגיש אדרי. "אבקת מרק עוף. ובסוף הקרוטונים או שקדי המרק, כל אחד בוחר לשים את מה שהוא אוהב".
זה אולי העניין המרכזי של היום הזה. לא לנסות להמציא מחדש, אלא להיזכר. להבין שהטעם הישראלי המוכר, זה של אסם, הוא לא רק מוצר על המדף אלא חלק מסיפור משפחתי רחב יותר.
הכול מתכנס לשולחן אחד
בשלב מסוים, כשהצלחות כבר מתמלאות והמרק נמזג, אחת המשתתפות מסכמת בלי להתכוון לנסח סיסמה: "אנחנו חברות משפחה. כולנו פה".
אחרת זורקת בחיוך: "מי שצריכה משהו, עושה פתיתים". והצחוק שמתגלגל מסביב מבהיר שמדובר בהרבה יותר ממנה אחת.
כשהאוכל מונח על השולחן, אדרי עוצר לרגע ומסכם: "ישראל זה הרבה דברים, אבל בסוף הכי ישראלי זה שולחן אחד, אנשים טובים וטעם שמחבר את כולנו".
הרגע הזה מבהיר את הרעיון שמאחורי הפעילות. לא רק לבשל, אלא לאפשר מפגש. לקחת את הטעם שמוכר כמעט בכל בית בישראל, ולהחזיר אותו למקום שממנו התחיל - בין אנשים.
או אז מגיעה ההבנה הכי פשוטה של היום. "לא להאמין שמה שאכלנו היום, הכול היה אסם". לא כהכרזה חגיגית, אלא כהפתעה כמעט יומיומית. כי כשהטעם הזה נמצא איתנו שנים, לפעמים שוכחים עד כמה הוא חלק מהשגרה. וכשמחברים אותו לרגע של יחד, מגלים מחדש את המשמעות שלו.
בסוף, בתוך כל הרעש שמסביב, נשארת התמונה הברורה: אנשים סביב שולחן, אוכל חם, וטעם ישראלי שמצליח לחבר בינינו.