בר גוריון

את פניה של השנה החדשה קידמתי בשני חלקים לא תואמים של טרנינג ישן. כמי שמאמינה בהדדיות בקשר תיארתי לעצמי שהשנה - שאוהבת שמקבלים אותה בשמפניה, נשיקות וצלצולים, ולא, נניח, בטרנינג ירוק-ורוד ובביג מאמא - לא תתאמץ במיוחד להאיר לי פנים, ולי דווקא יש תוכניות גדולות לגביה. למחרת, כדי להכות על חטא הטרנינג, שלפתי מהארון את אחת המחלצות שממתינות בסבלנות לקוקטייל מטאפורי בבית השגריר.

אני והחצאית המעוטרת בטול אדום עברנו חצי דיזנגוף בהליכה מהירה כדי להגיע בזמן לפגישה עם גילי וסיגלית. הטול האדום הכריח אותי לשמוח, כאילו לא נסתיימה לי השנה באקורד צורם במיוחד. מאשה שקמטוטים של דאגה מתחילים לחרוש את זוויות עיניה, הפכתי, באבחת טול אדום, נו, ולמען האמת גם בעזרת חולצה אדומה מצוירת, לבחורה שבאה ליהנות כאן.

על בר גוריון, שמקיף ארבעה עובדים חרוצים וחברותיים המורחים כריכים במרץ, מושחים חומוס על צלחות ומכינים קפה למי שרק רוצה, תפסתי את הפינה. גם בגלל שאין לי כוונות להתחתן בשבע השנים הקרובות, אבל בעיקר בגלל שכשיושבים שלושה על הבר זאת הדרך היחידה לשוחח בלי לשחק בטלפון שבור. הפינה האסטרטגית שתפסתי, ואולי גם קצת הטול האדום, הזמינו שיחות קטנטנות ומשתעשעות עם שאר יושבי הבר.

ביקשתי את דיל הבוקר, קפה וקרואסון במחיר המופלא של 10 שקלים. אבל האשה שלימיני עידכנה אותי שהקרואסון ממש גרוע, וכדי למנוע ממני ליפול בפח כמוה, דחקה בי לטעום משלה. הסתפקתי בהפוך מוצלח ב-7 שקלים ובעיתונים. גילי וסיגלית הגיעו ותפסו את מקומם בדופן הסמוכה של הבר, וכמי שטורחים בימים אלה על הפקת חתונה כהלכתה, מיד בחנו את הטבעת שלי, השוו עלויות וכתובות של צורפים. מיץ התפוזים שגילי הזמין, כוס פלסטיק גדולה של תפוזים מצוינים שהרגע נסחטו, עלתה רק 6 שקלים, כך שהתפנקתי באחת גם לעצמי.

האיש שישב לשמאלה של סיגלית גילה עניין רב בשיחה שלנו, לא משהו שאפשר להלין עליו בבר כזה, שבו כולם יושבים לבד אבל בעצם יחד. הוא סיפר לנו, בהקשרים שונים, שלא מערבבים וויסקי ושמפניה, שהכי טוב זה כלבי ציד איטלקיים גמדיים, שרק ניתוח יכול להפריד בין שוק הרגל שלך ובין השיניים שלהם ושחולצות הבטן חושפות גם את חוליות הגב התחתונות להצטננות ואת בעלות הכרסים השטוחות לכאבי גב תחתון לכל החיים. בסוף נגמרו לו הסיגריות והוא קם לקנות חדשות, אפילו בלי להגיד שלום.

אחרי התלבטות ממושכת, הוזמנו הכריכים (15 שקל לאחד): אחד מבריק, עם קשקבל, חמאה ופלפלים קלויים מתוקים לסיגלית ועוד אחד, מרגש פחות, עם ביצה וירקות, לגילי. אז הגיעה שירה, הלומת אלכוהול ממסיבת סילבסטר קיבוצית סוערת ומיד קיבלה קפה בכוס לקחת לדרך. חשדתי שהיא עירבבה, חלילה, וויסקי ושמפניה, ועוד על חשבון הקיבוץ, אבל היא אמרה שהיא התחילה ישר בוודקה רד בול, ובכלל, שמאז שבוטלה הלינה המשותפת, גם ההשתכרות כבר איננה לפי-יכולתה-ולפי-צרכיה. בבר גוריון דווקא נענו לצרכיה ונתנו לה פרוסת לחם עם שכבה עבה של חמאה, לנטרול הבלגן של הבוקר שאחרי.

לי הכין ירון - האיש שמנצח על בית הקפה הזה בחיוך מתוק, בנדנה ומשקפיים - סלט עם כל הדברים שאני אוהבת, מתובל בחוכמה ובתוספת קשקבל ובולגרית מגוררות ממעל (25 שקל). איכשהו הכל חבר יחד לכדי קערה גדולה ששבעתי כבר באמצעה, אבל רציתי להמשיך ולנבור בה. אם רק היה לי מזלג אמיתי ממתכת, במקום ההוא מפלסטיק, זה היה מושלם. אבל גם כך, כשהתנפנפתי לי עם החצאית לדרוש בשלומה של חצאית אחרת במעלה הרחוב, נרשמה אופטימיות זהירה של שנה חדשה במעלה הרחוב.

בר גוריון. שד' בן גוריון פינת דיזנגוף. טל': אין. פתוח: א'-ה' 8:00-24:00, ו' 8:00-17:00.