המטרה היתה בית קפה באזור בן יהודה. האמצעים: עגלת שטח אחת, מתורגלת במהמורות, שלוליות ומעברים תכופים בין כבישים ומדרכות. יונתן, עוד לא בן שנה, ותיק טרקים עירוניים שכאלה, הצליח לנמנם את כל אלנבי-בן יהודה - אוטובוסים, מבצעי בוטיקים קולניים והכל. הדחפורים מהרחובות שלנו עברו, התברר, מערבה, לכאן. וכך, כל אימת שניסינו להתחמק מרעש הרחובות הראשיים, נפלנו לחיקם של מנהלי עבודה טרודים שמאותתים לרכבי ענק אחורה, ימינה ועוד טיפה שמאלה ודי.
ריח רע אפף את רחוב אידלסון. הדחפורים המקומיים חשפו, כנראה, מוקד רעיל של צחנה. רק כשמצאנו את אידלסון 10, קונדיטוריית בוטיק שבית קפה זעיר בצידה, וסגרנו מאחורינו את הדלת, אפשר היה לנשום לרווחה. בבהירות הנעימה והנקייה, בטמפרטורת החדר כמו שזו אמורה להיות, קפצו לעיניים עוגות לבנות-שמנת וסגולות-שזיף וירקרקות-קיווי ואדומות-תותים, חומות-שוקולד וחומות-קפה ופטיפורים וטארטלטים יפהפיים, וכל המילים המתנגנות האלה, שכמה מתוק היה אם ילדים היו יודעים לומר. קצת מוזיקת רקע, והדחפורים שבחוץ היו נעלמים לגמרי.
כל הקפה כולו שלושה-ארבעה שולחנות, ועוד כמה שמקופלים בצד, ממתינים בוודאי להיפרס בחוץ, בימים שאחרי השיפוץ. על כסאות עור נוחים מאוד, ובינות ללבנבנות עניינית ואלגנטית משובצת במעט אלומיניום מתחייב, יושבות נשים מבוגרות ומהודרות, נוגסות לאיטן במעדנים המושקעים. על השולחן קערית קטנה שבה מסודרים, מעשה אמן, גבישי סוכר חום וסוכר לבן, עם שקית הסוכרזית המתחייבת, ושערה אחת קטנה ובכלל לא מתאימה.
קיבלנו שתי כוסות מים ותפריט לבנבן, יקר ובלתי מתנצל: מ-12 שקל להפוך קטן ועד כמעט 40 לכריכים ולקישים ואין ארוחת בוקר, לאמור: השכונתית שלכם היא לא תוכל להיות. יונתן, כמו שילדים נוהגים לעשות, התעורר עם ההפוכים שלנו (כאמור, 12 שקל לקטן ו-15 לגדול, ובשל גודל הכוסות כדאי לבקש מראש מנה כפולה של אספרסו), ומיד התחיל לבדוק איך להפיק תגובות מהסביבה. כל החנדלעך שעשה והידיים ששלח, אחת היתה מטרתם: להגיע למשקפיים שלי ולפרק להן, פראדה או לא פראדה, את הצורה. החיוכים שאחרי הכישלון במשימה היו כבר כאלה שאינם תלויים בדבר, עם רווח מפואר בין השיניים הקדמיות.
ירון הבין מיד שבחירה מושכלת לא תתאפשר כאן והלך על הטארטלטים האישיים, פנכות זעירות בגודל העיגול שבין האצבע והאגודל, של בצק פריך וחמאתי, ממולאות ומשובצות במלאכת יד ומחשבת, 10 האחת. בקרם הווניל, מתחת לתותים המבהיקים מזיגוג, אפשר היה לראות את הנקודות השחורות ממקל הווניל, ופירות היער כאילו נקטפו כרגע מהיערות הסמוכים לאידלסון. אני, כמובן, הייתי מוכרחה להוסיף את טארטלט השוקולד, מה שעלה לי בעוד עשירייה; מסוג הדברים שאתה לא מתווכח על עלותם, אלא רק בודק אם אתה יכול להרשות לעצמך.
בשבילי רעב של ממש הוא תמיד למשהו מלוח. קיש היום היה של סלמון, אז הזמנתי סנדוויץ' עם פרושוטו וגבינה צהובה (38 שקל), שסלט בצידו. המנה שלי הגיעה בגודל מעורר השתאות, קונטרה לזערוריותם של הטראטלטים. בין פרוסות עבות של לחם עגבניות רך וכתום עם כמויות עתק של חמאה צהובה, נעלמו הפרוסות הדקיקות כנייר של הפרושוטו והגבינה. בצד הגיע סלט ירוק מאוד, עם רוטב עדין, כמעט אנמי, ואויה, שערה אחת שחרחורת, אחותה של זאת מקודם. בשלב הזה התחיל יונתן לדרוש את אבא שלו, במשרה מלאה. נשארתי עם מנת הענקים שלי, פירורים אחרונים של שלושת הטארטלטים, שתי פחזניות זעירות ממולאות בקרם אוורירי ועוד שתי עוגיות פיננסיר עם מעט פירות שקועים בתוכן, שקיבלנו ככה סתם עם הקפה. יכולתי לאכול כמו שאני אוהבת, ממתוק למלוח ובחזרה. נכון שצריך דוד עשיר כדי לבקר במקום בקביעות, אבל לפחות הוא יידע, הדוד, שכספו מושקע בתבונה.
"אידלסון 10". אידלסון 10, טל' 5166518. פתוח: א'-ה', שבת 7:30-20:00, ו' 7:30-15:00.
ביקורת: אידלסון 10 הוא גן עדן לפחמימות
כנרת רוזנבלום
19.2.2004 / 14:21