שיקוי החיים הארוכים

למילה "ליקר" יש קונוטציה לא כל כך טובה בקרב הרבה אנשים ואני ביניהם. בדרך כלל מדובר בעוד ליקר מתוק, קרמי וצבעוני, שמתאים יותר לערבוב עם עוד כמה מרכיבים עד שמתקבל קוקטייל חמוד, כזה שכל בחורה שלא אוהבת אלכוהול תוכל ללגום וליהנות ממנו. בקיצור איכס אחד גדול.

אך לעתים, כשלא ממש מתחשק לשתות עוד וויסקי או כוסית וודקה, יש כמה מותגי ליקרים שאפשר לשתות בלי להתבייש. "ליקר פרמיום" הוא מושג ידוע בעולם האלכוהול ובקבוצה המצומצמת הזו חברים מעט מותגים, אך כל אחד מהם איכותי, מיוחד וטעים.

אחד מליקרי הפרמיום הידועים והטובים שיש, הוא השארטרז (Chartreuse). המון מילים נשפכות על המשקה הזה בברים, אך לא כולם יודעים מה בדיוק הסיפור שלו, מרכיביו וההיסטוריה שלו. שמועות שונות החלו לרוץ בעניין ההשפעות הפסיכדליות שלו על המוח, והגיע העת להזים או לאשר את כל הדיבורים האלה.

השארטרז מיוצר במנזר באלפים הצרפתיים, ששמו – למרבה ההפתעה - מנזר שארטרז. הנזירים שבו שייכים למסדר הקרטוסים בכנסייה הקתולית, והם חיים במנזר כבר כמעט 1,000 שנה.

את המנזר הקים ברונו, פרופסור גרמני מוערך, שהחליט לצאת לחיי פרישות ולחיות חיי שקט ושלווה. בעיירה גרנובל פגש ברונו יחד עם עוד שישה חברים, בישופ מקומי בשם הוגו, שסיפר להם על חלום שחלם, ובו אלוהים בונה לעצמו בית בלב הרי השארטרז. אותו הוגו החליט שברונו וששת חבריו הם אלה שנבחרו לבנות את בית ה' והראה להם את הדרך למקום בו הוא אמור להיבנות.

שבעת המופלאים בנו מיד כמה בקתות עץ לעצמם, אך בגלל אמונתו של ברונו - לפיה על אף ההתבודדות יש להיפגש עם אנשים אחרים כמה פעמים בשבוע - הוחלט על בניית חדר אוכל משותף וחדר תפילה גדול.

עם השנים, כששמו של ברונו התפרסם ונודע בעולם הנצרות באירופה, סחפה אמונתו מאמינים רבים, שהאמינו כי עליהם לחיות בבדידות ובשתיקה, ויחד עם לחלוק תפילה עם אחרים ולעסוק בעבודה שתכלכל את חייהם המשותפים.

ברונו, שהפך עם הזמן לקדוש נוצרי, נפטר בשנת 1101 באיטליה, אך המנזר בשארטרז המשיך את דרכו עד היום. הנזירים המשיכו לחיות את חייהם הצנועים, עד שאירע המקרה ששינה את פני המנזר.

ב-1605 קיבלו נזירים במנזר שארטרזי ליד פריז מתנה מפרנסואה חניבעל ד'אסטרי (מפקד בצבא המלך הנרי הרביעי) - מתכון ל"שיקוי החיים הארוכים". באותה תקופה, מעט מאוד נזירים ורוקחים ידעו על הקשר בין עשבים וצמחים לריפוי מחלות שונות, והמתכון היה מעט מסובך להבנה. הוא עבר מיד ליד משך יותר מ-100 שנה, עד שלבסוף הגיע למנזר הראשי, שם לקח על עצמו הרוקח הראשי של המנזר החלטה - להבין ולפרש במדויק מה שכתוב בדף, ולנסות להכין את אותו סם החיים.

ב-1737, יותר מ-120 שנה לאחר הגעת המתכון המקורי, יוצר המשקה לראשונה, ושימש בעיקר כתרופה למחלות שונות. השילוב בין האלכוהול לעשבי המרפא השונים, נתן מזור למחלות שונות שנחשבו עד אז לחשוכות מרפא. שמו החדש של המשקה היה "Elixir Vegetal de la Grande-Chartreuse", והוא שילב בין נוסחה סודית של עשבי מרפא וצמחים שונים, לאלכוהול ברמה אלכוהולית של לא פחות מ- 71%.

טעמו של השארטרז היה כה טוב, עד שבמקרים רבים השתמשו בו כמשקה לצורך הנאה, ולאו דווקא כתרופה. כשהבינו זאת הנזירים, החליטו לעשות מעשה והכינו משקה חדש על בסיס אותו מתכון סודי, אך בריכוז אלכוהולי נמוך יותר: "רק" 55% אלכוהול, צבע ירוק ושם חדש ופשוט: "Green Chartreuse"- שארטרז ירוק. הצלחתו של השארטרז הירוק היתה מיידית, והוא החל להימכר ברחבי צרפת כולה.

המהפכה הצרפתית, ב-1789, גרמה לבעיה רצינית במנזר. כל החברים במסדרים הנוצריים השונים הוכרחו לצאת מצרפת וכך גם הנזירים במנזר שארטרז. כדי לשמור על שלמות המנזר הרשו השלטונות לנזיר אחד להישאר בו. כדי לשמור על הגחלת, הוכן עבורו עותק של המתכון למשקה, כדי שעל כל צרה שלא תבוא - יהיה מי שימשיך את המורשת.

המתכון המקורי הוחבא על ידי נזיר אחר, שנתפס ונאסר בבית כלא בבורדו. למזלו הרב (ולמעשה גם למזלנו), לא נערך עליו חיפוש מקיף, ודף הנייר ועליו המתכון לא הוחרם. אותו נזיר הצליח להבריח את הדף אל מחוץ לכלא, על מנת שיגיע לאזור גרנובל, ומשם חזרה למקומו האמיתי - מנזר שארטרז.

המתכון הגיע לידי נזיר שהתחבא באזור המנזר, אך מכיוון שהיה משוכנע שהמנזר נטוש, החליט למכור את המתכון לרוקח מקומי בגרנובל. אותו רוקח, אדון לוטאר, שלח את המתכון הסודי לידי נפולאון, עקב החלטה ממשלתית שכל מתכוני התרופות הסודיים יישלחו לשלטונות לקבלת אישור. לוטאר שלח את המתכון, וכחודשיים מאוחר יותר קיבל אותו חזרה עם התשובה "לא מאושר".

עם מותו של לוטאר, יורשיו החזירו את המתכון למנזר, והנזירים החלו לייצר את המשקה שוב. ב- 1838, החלו לייצר משקה חדש תחת השם שארטרז- הפעם היה זה "Yellow Chartreuse", עדיין ליקר עשבי, אך בצבע צהוב ועם 40% אלכוהול.

בשנת 1903 נחתה על המנזר מכה קשה נוספת. הממשלה החליטה להלאים את מזקקת שארטרז, והנזירים גורשו ונמלטו לספרד. שם, בעיר טרגונה, הקימו מזקקה והמשיכו לייצר את המשקה על פי המתכון המקורי שהיה בידיהם, והוא נקרא "Tarragone" Chartreuse. המזקקה בשארטרז נרכשה על ידי תאגיד אלכוהול צרפתי וייצרה משקה תחת השם "שארטרז", אך כל קשר בינו לבין הליקר המקורי היה מקרי בהחלט. בשנת 1929 פשטה החברה את הרגל, ומניותיה נרכשו על ידי ידידי מסדר השארטרז, שנתנו את המניות במתנה לנזירים, וכך חזרו לשלוט בשם ובמזקקה.

מזקקה חדשה נבנתה לא רחוק מהמנזר, אך מפולת סלעים החריבה אותה ב- 1935, ובמקומה נבנתה סמוך למסילת רכבת מזקקה נוספת, שעזרה בהפצתו המהירה של המשקה ברחבי צרפת ואירופה כולה.

כיום, בהמשך למסורת הקדומה, שני נזירים בלבד אחראיים על ייצור השארטרז והם מופקדים על המתכון הסודי, על המינון ועל תהליך הזיקוק.

במשך מספר שבועות מושרים 130 צמחים שונים באלכוהול, לאחר מכן מסונן הנוזל ומזוקק במנזר עצמו. אחרי הזיקוק מעורבב הנוזל עם דבש ומי-סוכר מזוקקים ומועבר ליישון בחביות עץ אלון.

בחלק מהנוזלים משתמשים להכנת השארטרז הצהוב (שבו, כאמור, מדללים את התזקיק ל- 40% אלכוהול ומוסיפים צבע מאכל צהוב), בחלקו להכנת השארטרז הירוק (55% אלכוהול וצבע מאכל ירוק), וחלקו - לאחר זמן יישון ממושך- משמש להכנת משקה בשם "V.E.P. Chartreuse" ("Viellissement Exceptionnellement Prolongé", בתרגום: "ממושך משך זמן ארוך במיוחד"). זהו הליקר המשובח ביותר שיוצא מהמזקקה. הוא משווק אך ורק בבקבוקי 1/2 ליטר הנראים כבקבוקי יין, וחתום בפקק שעם איכותי. ה- V.E.P מגיע ב- 2 וורסיות: ירוק (54%), וצהוב (42%).

השארטרז ה"רגיל", זה הצהוב או הירוק, נמכר בבקבוקים לא מעוצבים במיוחד, ובעל פקק רגיל. הייתי מצפה שמשקה ברמה כזו יקבל יחס טוב יותר מבחינת צורתו החיצונית, אבל זה הדבר הרע היחיד שאפשר לומר על המשקה הזה.

השארטרז מכיל, בין השאר שורש אנג'ליקה, מעט ליקריש ועוד עשבים שונים ומשונים. הטעם - גן עדן. על פי "החוק", יש לשתות אותו בטמפרטורת החדר בכוס קוניאק וליהנות מהארומות השונות שעולות ממנו. אבל להפתעתי הרבה, סגנון השתייה שאני נהנה ממנו ביותר הוא דווקא כשהמשקה מקורר והוא נלגם בכוס שוט. למרות הקור, כל לגימה עושה חם בלב, הטעמים המתקתקים עושים נעים בפה, והאלכוהול עושה טוב לראש.

השארטרז מומלץ לשתייה גם בקוקטיילים שונים, אך למעט ערבוב עם מי טוניק, נראה לי שיהיה חבל לשפוך ממנו לערבוב אחר.

הליקר מיובא לארץ ומחירו 250 ש"ח.