נניח שאתם סובלים ממשבר כתיבה. נניח שסדרת הטלוויזיה שאתם מנסים לכתוב קבורה שני מטר מתחת למסך ה-Word, ושמה שבאמת מתחשק לכם לעשות זה לרצוח לאלתר את הדמות הראשית, לו רק הייתם מסוגלים להחליט מי היא כבר, לעזאזל. נניח שגם קוראי הטור שלכם אינם אדישים לתהפוכות הקשות העוברות עליכם, והם מתלוננים כי לאחרונה נהייתם רציניים מדי, כלומר, שאתם ניגשים מהר מדי לביזנס. נניח שלא נשכח מכם כי עד לאחרונה התלוננו אותם קוראים ממש על התופעה ההפוכה בדיוק, ושכבר מזמן הגעתם למסקנה שהקושי לרצות קוראים אנינים נופל רק ממידת נאמנותם המופלאה לקריאת הטור באדיקות. נניח שבנוסף לכל אלה אתם סובלים מחסרון כיס המחייב אתכם להימנע בכל תוקף מבזבוזים, אך אם תישארו עוד דקה אחת בבית זה עלול להיגמר בנזק נפשי בלתי הפיך לחתול. מה תעשו? לאן תוליכו את ייאושכם המר? לאן תלכו לשתות קפה של נחמה?
בהנחה שלא ניחנתם ביכולות אסקפיסטיות, בית הקפה מתוקה הוא אופציה מעניינת. מיקומו האסטרטגי, בסמוך לסינמטק ולא הרחק מבית מעריב, הופך אותו למרכז עניינים ברנז'אי, מהסוג המבטיח מפגש עם אושיית מאחורי הקלעים טלוויזיונית, או לכל הפחות אושיה עיתונאית, כמעט בכל ביקור. כך, למשל, התעדכנה בעלת האוזניים המחודדות שלפניכם במהלך ביקור אחד במקום בחוויות מהסט של סדרת דרמה מצליחה, בתכניות להקים אתר אינטרנט עסקי, בתגובות להקרנה מוקדמת של סרט דוקומנטרי ובדיון בנוגע לשינוי פני מוסף כלכלי מוביל. אם לתמצת, במתוקה קל להרגיש חלק מהתעשייה, גם אם כל מה שהצלחתם לקדם עד כה זה הזמנת קפה בקופה.
בהמתנה לבאזזז
מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי במרחביו הנעימים של מתוקה, נוסף לתהליך ההזמנה במקום גאדג'ט בדמות זימונית: את ההזמנה עושים בקופה, ואחרי התשלום פורשים לשולחן עם מכשיר הזימונית וממתינים לרטט כדי לחזור לדלפק ולאסוף את המנה המוכנה. בעודי ממתינה לבאזר השתעשעתי לי ברעיון הבא: מדוע שלא יעברו במתוקה לשיטת קריאת השמות ברמקול הנהוגה ברשת ארומה? הרי זהות הלקוחות היא הנכס הגדול ביותר שיש למקום להציע. כך ייקראו השמות בקול, לטובת כלל היושבים במקום, ויוצגו לראווה כל אלון (אבוטבול) או גיורא (חמיצר). זמזום אימתני הקפיץ אותי ממקומי וקטע את מחשבותיי לאיזה שבוע לפחות. לא מומלץ לבעלי לב חלש.
גם האוכל היה פחות טוב משזכרתי. צ' הזמין מרק כתומים (19 שקל), שלווה בלחמניה קטנה. נהוג כי מרק מסוג זה מכיל סוגים שונים של ירקות כתומים ומרקמו סמיך למדי. במתוקה הגיע מרק מימי ותפל שהזכיר בטעמו מרק עוף, וצבעו הכתום היה הדבר היחיד שנותר מההבטחה שבשמו. אני הזמנתי מרק עגבניות עם אורז (19 שקל), שלווה אף הוא בלחמניה קטנה והיה מוצלח יותר, בעיקר משום שהיה לו טעם כלשהו, גם אם סתמי, ומשום שהאורז הקנה לו סמיכות מנחמת.
המנה העסקית שהזמנתי - קיש פטריות ועגבניות שרי, שהגיע עם סלט ירוק ושתייה קרה (הכל ביחד 38 שקל, מוגש עד 17:00) - היתה בחירה טובה בהרבה מהמרקים. הפאי היה נימוח, הבצק טרי, והשילוב של הפטריות והעגבניות עם הגבינות מוצלח. גם הסלט הירוק (או, בלשון המקום, "סלט פרחים") היה טעים מאוד, אבל פחות נהניתי מרוטב הווינגרט המשעמם. לשתות בחרתי מיץ תפוזים סחוט טרי שהגיע בכוס קטנה.
לקינוח הזמנו הפוך קטן (10 שקלים) ופרוסה של עוגת אספרסו עם שוקולד צ'יפס (8 שקלים). העוגה הייתה טעימה אך יבשושית ומתפוררת. רק הקפה המצוין, שלווה בעוגיית שקדים קטנה ונפלאה שהזכירה לי מהו תחום ההתמחות האמיתי של מתוקה, הצליח להביא את קסם המקום לנפשי המיוסרת. מול החלונות הרחבים הפונים אל הרחוב החורפי, כשברקע מתנגנת מוסיקת ג'ז ממיסה, החלטתי לנסות שוב: "פנים. בית הקפה מתוקה. יום".
"מתוקה". הארבעה 2. טל' 5611511. פתוח: א'-ו' 6:30-1:30, שבת 9:00-1:00.